כשמנהל בית ספר מחליף את לוח השעות בתדריך מבצעי, כשמחנך כיתה אוחז נשק בצפון וחוזר ליום הורים בדרום – מתברר ששדה הקרב ושדה החינוך קרובים הרבה יותר משחשבנו.
בימים בהם מערכת החינוך מתמודדת עם אתגרים עצומים – עזיבת מורים, מחסור בכוח אדם, שחיקה של צוותים ותחושת שליחות שהולכת ומטשטשת – יש מי שבוחרים להזכיר שהחזית האזרחית לא פחות חשובה מהחזית המבצעית, ולעיתים אף יותר ממנה.
שליחות ממשימה למשימה
הרב אמיר סנדלר, ראש הישיבה התיכונית "אורות יהודה" בגוש עציון ורב-סרן במילואים בחטיבת הקומנדו, נע השנה בין הלחימה בעזה ובצפון לבין שיעורים, שיחות עם תלמידים ופגישות חינוכיות. "המעבר מהמילואים לבית הספר מרגיש לי טבעי", סיפר השבוע בראיון לישראל קלר בעלון "גילוי דעת".
"זו אותה שליחות – לעבור ממשימה של ביטחון פיזי לעשייה רוחנית-חינוכית שמחזיקה את העתיד של עם ישראל. יש קושי במעברים, זה חד ולעיתים מטלטל, אבל אתה נשאר באותו מקום של אחריות, של מסירות, של עשייה ערכית".
לדבריו, דווקא בימי מלחמה, מתחדדת ההבנה שהחינוך הוא לא קישוט – אלא קו ההגנה הראשון של החברה: "היכולת שלנו לייצר שגרה, להצמיח צעירים שחושבים קדימה, שמקבלים כלים ערכיים ובוחרים להוביל – זה לא פחות חשוב מלנצח בקרב. בשני המקרים, הרוח היא זו שמכריעה".
גם הרב עדי גבר, מנהל בית הספר "נעם מוריה" בעפולה, שחזר לשירות מילואים בגיל 45 – לאחר 13 שנות פטור, התראיין ל"גילוי דעת" בנושא. בעקבות ה-7 באוקטובר, בחר להתנדב לפלוגת עפולה במסגרת "אוגדת דוד", שמטרתה להקים כוחות מקומיים להגנה מיידית על יישובים. "הרבה הרימו גבה כשחזרתי למדים", הוא מודה. "אבל מבחינתי, זה לא רק ביטחוני – זו שליחות חינוכית. הילדים שלי בבית הספר צריכים לראות שהמנהל שלהם לוקח אחריות גם על העורף וגם על החזית".
הוא מתאר את שדה החינוך כמאבק יומיומי – לא מול אויבים עם נשק, אלא מול אובדן הדרך: "היום אנחנו נלחמים על דמותו של הנוער. בתוך דור של מסכים, של הסחות דעת ושל חוסר גבולות – העבודה החינוכית נהיית קשה ומורכבת יותר. אבל דווקא בגלל זה, היא גם חשובה הרבה יותר. זו לא קלישאה – זו מלחמה אמיתית".
המתח בין העולמות
גם משה חי טל, מנהל החטיבה העליונה בתיכון אורט-פלך בנים בירושלים וסגן-אלוף במילואים בחיל האוויר, מרגיש את המתח הזה בין העולמות. "המעברים בין עיסוק בביטחון המדינה לבין העיסוק השוטף עם תלמידים בבית הספר לא פשוטים", הוא משתף. "לפעמים אתה עוסק במבצע אסטרטגי, וביום שאחריו אתה נדרש לפתור בעיה נקודתית של תלמיד בכיתה י'. זה קיצוני – אבל זה גורם לך לשאול שאלות, לדייק את עצמך, להבין שאתה מחזיק בשני קצות החבל של האחריות הלאומית".
גם הוא רואה דמיון בין הפיקוד בצבא להובלה החינוכית: "כמפקד אתה מחזיק מטרה, אבל לא שוכח את האדם שמולך. אותו דבר בכיתה – אתה רוצה להגיע ליעדים חינוכיים, אבל אם לא תראה את התלמיד ותבין מה עובר עליו, לא תגיע לשום הישג. מנהיגות זה לא על סמכות – זה על הקשבה".
אליהם מצטרף גם צביקה שיוביץ, מנהל בית הספר הממלכתי-דתי "ברכה בנים" שבהר ברכה, שבשיא הלחימה התגייס לכיתת הכוננות של היישוב רבבה ולוקח חלק פעיל במשימות ביטחוניות – ובמקביל ממשיך לנהל את בית הספר תחת תנאים בלתי אפשריים. מתוך צוות מצומצם, כששישה מורים גויסו למילואים ורבות מהמורות מתמודדות עם עול כבד בעורף – הצליח צביקה, בעזרת רוח צוות יוצאת דופן, להחזיק שגרת למידה ולספק עוגן רגשי לתלמידים.
"העוצמה האמיתית נמדדה ביכולת שלנו לשמור על שגרה", הוא אומר. "לתת לתלמידים תחושת יציבות בתוך כאוס. זה לא היה קל – אבל הייתה ערבות הדדית מדהימה, ותחושת שליחות שבערה בכל הצוות".
כשנבחר להדליק משואה בטקס קהילתי, הקדיש אותה לזכרו של רב-סמל אלחנן אריאל קליין הי"ד, בעלה של הילה – מורה בבית הספר. "לכבודם של משרתי המילואים, של משפחותיהם, של עובדי ההוראה ששומרים על שגרה ונותנים עוגן לתלמידים – ולתפארת מדינת ישראל", אמר בדבריו. זה לא היה נאום טקסי – זו הייתה הצהרה של דרך חיים.
בין הכיתה לשדה הקרב
המסר שחוזר בכל שיחה עם אנשי החינוך הללו, הוא שהשליחות לא נגמרת בשער הבסיס – אלא ממשיכה, בעוצמה אחרת, בשער בית הספר. "החינוך הוא תת-הקרקע שבונה את יסודות החברה", אומר סנדלר. "זו מלחמה שקטה אבל נחושה – על הערכים, על הדמות, על הכיוון".
קריאתם של אנשי החינוך ברורה: לא רק להעריך את המורים – אלא להצטרף אליהם. "אנחנו צריכים שהטובים יבחרו בחינוך – לא כברירת מחדל אלא כבחירה אידיאולוגית", מדגיש טל. "מי שרוצה לעצב את הדור הבא, לתקן את החברה, להנהיג בלי מדים – שיבוא לחינוך", אומר גבר. "להיות מורה זה לא תפקיד – זו שליחות יומיומית. זו האמירה הכי אמיצה שאפשר לומר היום: הנני".
"הם לא מחפשים כותרות, רק מבקשים שנסתכל אחרת על הכיתה. להבין שבימים האלה – לומר "הנני" זו אמירה אמיצה לא פחות, גם כשאתה מחזיק יומן מורה, ובעיקר – הם קוראים לצעירים ולצעירות שמחפשים שליחות אמיתית, שלא רוצים עוד תפקיד אלא משמעות: לבוא לחינוך. לבחור בזה מתוך רצון לעצב את דור המחר, לבנות חברה חזקה, מוסרית וערכית. לא מדובר בברירת מחדל – אלא במשימת חיים. והטובים? הטובים לחינוך".
