הימין מחפש הוגנות. הוא נצמד לעיקרון של מינויים נייטרליים, חסרי גוון מובהק או תפיסת עולם אידיאולוגית.
זו הסיבה שבממשלות הימין מאז ימי מנחם בגין נבחרים לא פעם אנשים - שבמקרה הטוב מזוהים עם זיקה לאומית מתונה - ובמקרה הרע הם אנשי שמאל מובהקים.
הטישטוש מהותי. שי ניצן, מנדלבליט, ניצן אלון, רונן בר — כולם עמדו או עומדים בצמתים רגישים, בשם "האיזון", ובפועל יוצרים סטייה.
כך גם נפתלי בנט, גדי אייזנקוט (שאני מחבב ברמה האישית), נדב ארגמן, תמיר פרדו - כך גם חברי צוותים נוספים שממונים בשם מראית עין של מקצועיות - כשבפועל נוכחותם מייצגת צד אחד בלבד.
לעומת זאת, בהנהגת השמאל אין יומרה לניטרליות. יש אופורטוניזם גלוי. הכל פוליטי, הכל גמיש, הכל ניתן לשכתוב. אם צריך מיצובישי, תהיה מיצובישי. אם חייבים להפיל את הימין גם המילה "בוגד" תחזור לכשירותה הראשונה.
כשהכוח לזייף זכויות אדם נמצא בידיים הנכונות, אפשר לעקוב אחרי פוליטיקאים, מפכ"לים ובכירים במשטרה בניגוד לחוק ולהכניס רוגלות לטלפונים של מי שמנגד לעמדתך האידאולוגית.
כל כלל ניתן לכיפוף, כל עיקרון נתון לפרשנות — כל עוד הוא משרת את המטרה.
כשהשופטת פרוקצ'יה, למשל, קוראת למרי אזרחי — היא לא חשה בדיסוננס. היא גם לא שכחה את מילותיה שלה, אז, ב-2005: "מעשים של אלימות, שיבוש מערכות ציבוריות, כדי לקדם אידיאולוגיה זו או אחרת אינם רק עבירה על החוק. הם משקפים התנהגות אלימה, אנטי דמוקרטית, המבקשת לחתור תחת הליכים תקינים של הממשל ולשבשם בכוח זרוע".
זה לא שינוי עמדה. זו היפוקריזיה. זה דאבל סטנדרט מובהק. זו הוכחה לכך שמערכת האיזונים בדמוקרטיה לא נועדה רק לבלום — אלא גם להפעיל כוח נגדי.
לא להיבלע, אלא למשול. לא למנות אפורים, אלא להציב עמוד שדרה, אל מול החד-צדדיות של המערכת הקיימת.