אני מניח ששמעתם שהכנסת אישרה בשבוע שעבר את הצעת החוק לשינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים, אבל החוק יחול רק בכנסת הבאה, כדי למנוע מראית עין כאילו לימין מותר לעשות משהו.
עד שהחוק ייכנס לתוקף יקרה אחד משלושה תרחישים: או שתקום ממשלת מרכז שתבטל את החוק בשם האחדות, או שתקום ממשלת ימין שתבטל את החוק מפחד השמאל, או שתקום ממשלת שמאל שתבטל את הימין.
לא שזה הפריע לאחינו השמאלנים לצעוק בגרון ניחר שהדמוקרטיה הלכה לעולמה באופן סופי ומוחלט, ושעוד רגע נתניהו הופך את ישראל לדיקטטורה מונרכית וכופה על כל החילונים להחמיר בשרויה בפסח. במקביל התפרסמו בעיתוני סוף השבוע מודעות ממומנות היטב, הקוראות לממשלה לעשות שינויים רק בהסכמה רחבה ו"לכבד את שלטון החוק" – שזה, במילים פשוטות, לציית לכל גחמה של היועמ"שית ובג"ץ ולעמוד בתנאי הכשרות המחמירים של בד"ץ קפלן.
לכן, טוב שהכנסת החליטה שהחוק השנוי במחלוקת יחול רק מהקדנציה הבאה, שהרי מאז ומתמיד כל ממשלות ישראל הקפידו לפעול אך ורק מתוך הסכמה רחבה: מה, בן גוריון היה חותם על הסכם השילומים עם גרמניה בלי הסכמה של בגין? ובגין עצמו, נראה לכם שהיה יוצא למבצע שלום הגליל בלי לקבל את ברכת האופוזיציה? האם רבין היה מעלה על דעתו ללכת על הסכמי אוסלו עם רוב שברירי של 61 חברי כנסת ומיצובישי? שרון היה מחריב את גוש קטיף בלי קונצנזוס? אפילו יאיר לפיד לא הביא את הסכם הגז עם לבנון לאישור הכנסת רק משום ש"הי, האופוזיציה מופקרת", שזה בגימטרייה "הסכמה רחבה". זאת אומרת לא, אבל תוסיפו "תקפצו לי" ותגיעו לאותו סכום. נסו ותיהנו.
ואני אומר – למה רק הוועדה למינוי שופטים? הרי לפי החותמים על המודעה, רבים מהם מהמגזר (שאגב, לא זכור לי שהם דרשו הסכמות רחבות בתקופת ממשלת בנט-לפיד), אסור לממשלה לעשות שום דבר כי האופוזיציה, או היועמ"שית, או בג"ץ, לפחות אחד מהם תמיד יתנגד. מה שאומר שחייבים ללכת מיד לבחירות כדי שתעלה ממשלת שמאל ולא נצטרך יותר הסכמות רחבות, או צרות. בינתיים רצוי מאוד שהממשלה לא תעשה כלום (גם ככה היא לא מועמדת לקבל את פרס ישראל על עשייה יוצאת דופן). אבל אם היא כבר עושה משהו, שזה יהיה עם כוכבית: החלטנו, אבל זה יחול, אם בכלל, רק מהקדנציה הבאה.
משקיפים מהצד, או מגהה
למשל הסיפור המוזר הזה של מינוי ראש השב"כ, שהיה אמור להיות מפקד חיל הים לשעבר אבל אז התברר שהוא לא יודע לשחות. במים הפוליטיים, זאת אומרת. כל הפרשנים עסקו בשאלה האם בג"ץ יפסול או כן את הדחתו של רונן בר, ואז נתניהו הפתיע עם מינוי שהם לא יכולים לפסול כי הוא השתתף בליל גלנט. אבל אז התברר שהאלוף במילואים שרביט מתח ביקורת על דונלד טראמפ, מה שהביא להדחתו עוד בטרם מינויו כי נתניהו חושש מנשיא ארצות הברית אפילו יותר מנשיא בית המשפט העליון.
מה שמחזיר אותנו להצעה המבריקה שלי, שלפיה במקום לחכות שהשופטים יפסלו את פיטורי ראש השב"כ, הממשלה עצמה תודיע שהפיטורים ייכנסו לתוקף רק בקדנציה הבאה. ככה הממשלה לא תצטרך לציית לבג"ץ, חותמי המודעות יהיו מבסוטים, וגם השופטים ושופרותיהם יוכלו להגיד ש"אמרנו לכם, בג"ץ ממעט מאוד להתערב בהחלטות הממשלה".
אותו הדבר לגבי הפסקת כהונתה של גלי בהרב־מיארה – במקום שבג"ץ ימנע מהממשלה להדיח את היועמ"שית ויאשר ליועמ"שית להדיח את הממשלה, תתכבד הממשלה ותודיע שאימו של צייד הווסטים נשארת איתנו לפחות עד הקדנציה הבאה, או עד שימנו אותה לשופטת בבית המשפט העליון.
גם ההחלטה על הקמת שדה תעופה בין־לאומי בנגב תידחה. ממילא נתניהו דחה אותה השבוע רגע לפני שהיא הייתה אמורה לעלות לקריאה שנייה ושלישית בכנסת, מה זה בשבילו לדחות בעוד שתיים־שלוש קדנציות או עד אחרית הימים. וגם חוק הגיוס, שגם ככה נדחה שוב ושוב כי כולם יודעים שהחרדים לא יתגייסו, אז למה לא לדחות לקדנציה הבאה שבה אולי תקום ממשלה שתפעיל עליהם לחץ אימתני, וגם אז הם לא יתגייסו. כשאחד מערכי היסוד של החרדים הוא "שב ואל תעשה עדיף", מה הפלא שהם משקיפים מהצד, או מכביש גהה החסום לתנועה?
וכן הגשת כתב אישום נגד הקפלניסט הבכיר שתקף שוטרת, ואחר כך לפי הפרסומים גם מצאו אצלו בבית רובים, תחמושת ואמצעי לחימה, לא כולל הטנק שהוא גנב לכאורה מאנדרטה בצפון הארץ. כבר שש שנים, מאז ימי ההפגנות העליזות בבלפור, האנשים החביבים האלה חוסמים כבישים, מכים שוטרים, מאמללים אזרחים, תוקפים נבחרי ציבור, וכמעט איש מהם לא הועמד לדין. אז דווקא עכשיו להגיש כתבי אישום, לפני פסח, כשהם מקיימים באדיקות את הפסוק "ויוכו שוטרי בני ישראל"?
גם את מלחמת האחים אפשר לדחות בינתיים. אל דאגה, הנשק יחכה בסליקים.
למה אין קרואסונים בפסח
את משפט נתניהו, לעומת זאת, בשום פנים ואופן אסור לדחות לקדנציה הבאה. הרי כל מהותו של המשפט היא שנתניהו לא יגיע אליו.
ומה לגבי גלי צה"ל, שנתניהו רמז השבוע שהגיע הזמן לסגור אותה? נדמה לי שכולנו יכולים לנחש. אם כי ייתכן שבמקום לדחות לקדנציה הבאה שר הביטחון יקים ועדה שתבחן את הסוגיה, מה שאומר שהנושא יידחה לנצח.
הדחיינות היא נר לרגלנו, ממש בטבע שלנו. דוחים פגישות, נסיעות, מבטיחים להחליף את הנורה שנשרפה לפני שנתיים, אבל לא עכשיו, אולי בעוד יומיים. דוחים תשלומים, טיפולי שיניים, מבטיחים להתקשר בחזרה כשנתפנה ואחר כך שוב דוחים. מכניסים את השבת ברגע האחרון, מפרקים את הסוכה בחנוכה, את החנוכייה מחזירים מהחצר אחרי המלקוש, החל מראש חודש תמוז דוחים כל דבר לאחרי החגים. לא הקרובים, אלה שאחריהם. את התענית של הבכורות דווקא מקדימים השנה ביומיים, אבל אם תשעה באב יוצא בשבת הוא נדחה, בתקווה שבינתיים יבוא המשיח. גם המשיח כבר היה צריך להגיע, משום מה זה נדחה.
גם הניצחון המוחלט בעזה נדחה בכל פעם מחדש, וגם מיטוט חיזבאללה. אם יורים מלבנון אנחנו תוקפים בחזרה, אבל רק אחרי שמזהירים מראש ודוחים ככל האפשר. בגלל זה לרובע של החיזבאללה בביירות קוראים, ובכן, דאחייה. הכי טוב לדחות. גם את המלחמה בחמאס דחינו כל כך הרבה שנים, ותראו איזו הצלחה קצרנו.
דחיינות היא תכונה יהודית מובהקת. יש לי הרגשה שכשמשה רבנו אמר לבני ישראל "תזדרזו, הלילה יוצאים ממצרים", הם אמרו לו: "מה בוער, אי אפשר לחכות איזו קדנציה או שתיים?" ובסוף הם יצאו ברגע האחרון ולא הספיקו לאפות קרואסונים. אפילו הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו אמר לבני ישראל אחרי חטא המרגלים שכן, הם ייכנסו לארץ – אבל רק בקדנציה הבאה.
ועד היום משהו בתוכנו דוחף אותנו להמשיך להסתובב במדבר, לקטר ולהתלונן, ואנחנו הולכים מדחי אל דחיינות, בבחינת יד שמאל דוחה ויד ימין מחזירה לה. גם אני, טיפוס דוחה שכמוני, הבהרתי השבוע לאשתי שאשמח להצטרף לניקיונות של פסח, אבל לא עכשיו. אולי בקדנציה הבאה.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com