נתנאל פורקביץ', איש חינוך בלתי פורמאלי תושב כוכב השחר, כיום מנהל מחלקת הנוער של בית אל, מתייחס בשיחה עם ערוץ 7 לסערת ההקלטות של ראש החטיבה היהודית בשב"כ - חטיבה אותה הוא מכיר מקרוב ובאופן אישי.
הכול החל לפני כעשור. נתנאל יצא אז לשירות מילואים להדרכה במסגרת הגדנ"ע של צעירים חרדים לקראת שירות צבאי. במהלך הכנת הסגל קיבל שיחת טלפון ממספר לא מזוהה. האיש שמעבר לקו שאל אם הוא מדבר עם נתנאל פורקביץ' וכשנתנאל אישר ביקש ממנו להגיע לחקירה במשטרת פתח תקווה.
נתנאל שאל במה מדובר ונאמר לו שכשיגיע הדברים יוסברו ויובהרו. כאדם שומר חוק נענה לדרישה ולמחרת הגיע למשטרת פתח תקווה כשהוא לבוש מדים בהנחה שלאחר החקירה יוכל להמשיך בדרכו לשירות המילואים. מחוץ לתחנה המתינו לו שניים ששאלו אם הוא נתנאל וכשאישר הורו לו להתלוות אליהם.
"הכניסו אותי לתחנה, העבירו אותי במחילות, עולים, יורדים, דלתות נסתרות נפתחות ופתאום תפסו אותי שני אנשים, הצמידו אותי לקיר והתחילו לעשות עליי חיפוש בראש, מאחורי האזניים ועוד, מקומות שלא ידעתי שמחפשים בהם דברים, הכניסו אותי לחדר ו'ברוך הבא לחקירת שב"כ'. הם חוקרים אותי על רכב שמכרתי לנער כלשהו. הרכב עדיין שלי כי לא הספקתי לבצע העברת בעלות והטענה היא שהרכב הזה שימש לסיוע לאירוע בדומא", אומר נתנאל ומזכיר פרט ידוע ולפיו כפי שיודע כל מי שמכיר את פרטי פרשת דומא, לא היה מעורב רכב כלשהו באירוע, "אז על מה חקרו?", הוא שואל ומוסיף: "במשך 12 יום לא הצלחתי להבין איך הגיעו אליי לגבי הרכב הזה".
על התנהלות חקירת השב"כ הוא מספר ומתאר שעות רבות שבהן הוא יושב על כיסא כשהוא אזוק בידיו וברגליו תוך שהחוקר מקליד, "מחזירים אותך לחדר ולוקחים אותך שוב לחקירה, שואלים את אותן השאלות, חוזרים על עצמם כל הזמן, מה היה בדומא, למה נתת את הרכב, וכשאני אומר להם שאני לא קשור לזה הם שואלים 'אז תגיד לנו מי', 'תגיד למה' ומנסים להוציא פרטים על אנשים שונים, מראים תמונות ופרצופים ובשלב כלשהו אני שותק כי אני מבין שזה לא מתקדם לשום מקום".
החקירות, הוא מספר, נמשכו לאורך שעות, "זה יכול היה להיות שלוש שעות ואז הפסקה של חמש דקות ומיד אחר כך עוד שלוש או ארבע שעות. אתה לא בדיוק סגור על הזמנים אבל רוב היום אתה בחקירה", מספר נתנאל שנחקר בחדר בו ניתן היה לראות דרך חלון אם מדובר ביום או לילה. נחקרים אחרים נחקרו בחדרים אטומים שגם את הנתון הזה לא יכולים היו לדעת. "בערב שבת ראיתי את השמש שוקעת. הייתי אז אזוק לכיסא ומולי החוקר, איש השב"כ הקליד, ובעודי אזוק קיבלתי שבת בלב. זה היה אחד הרגעים הקשים שחוויתי מעבר להשפלות, הקללות שסופגים מהם, היחס שמקבלים, הדיבור שלהם עליך, על האמונה שלך ועל הציבור שלך. מאוד קשה".
מול המתקפות והקללות, הוא מספר "שתקתי. כבר לא היה עם מי לדבר. מצאתי את עצמי מניח תפילין כמה דקות לפני השקיעה, הנחתי תפילין בזינזנה כי התעקשתי שלא אכנס לבית המשפט בלי להניח תפילין ובגלל שאסור להיות ברכב בלי אזיקים הנחתי תפילין עם אזיקים על הידיים".
משפחתו של נתנאל ידעה על החקירה משום שבסופו של יום החקירה הראשון נשלח לביתו עם דרישה שישוב להמשך חקירה למחרת. היום הראשון התאפיין בחקירה פחות קשה באופן יחסי והוא אכן חזר, אך שוב מתוך תחושה שבתום החקירה ימשיך בדרכו למילואים ומשום כך הגיע כשהוא לבוש מדים. בלילה שבין היום הראשון לשני התקשר לאנשי 'חוננו' שהנחו אותו כיצד לנהוג ומאותו רגע ליוו אותו לאורך כל ימי החקירה.
נתנאל מספר כי שלא כמו חלק מהנחקרים האחרים ניתנה לו האפשרות לפגוש עורך דין. נחקרים אחרים גם חוו עינויים פיזיים קשים. הוא שוחרר בטרם ניתן האישור להפעיל נגד העצורים את מה שהוגדר כאמצעים מיוחדים, קרי עינויים, ועם זאת הוא מתקשה לתאר את ההשפלות שעבר במילים אחרות מלבד עינויי נפש. עבורו כמצטיין נשיא, היותו אדם ממלכתי, משרת מילואים לא הועילו לו. לשאלתנו אודות משמעות המונח עינויים עבור נחקרים אחרים, הוא מזכיר עינויים שמעולם לא הוכחשו על ידי השב"כ ובהן תליה הפוך, כיפוף הגוף וכיוצא באלה עינויים שלדבריו עינויי הנפש שהוא חווה הם כאין וכאפס לעומתם.
שחרורו של נתנאל הגיע ביום שישי פתאומי. "הייתה אמורה להתקיים הפגנה גדולה בהארכת המעצר שתוכננה להיות ביום ראשון. בהפגנה אמורים היו להיות הרבה נציגי ציבור, חברים מהצבא ועוד. נוצר רעש תקשורתי גדול ומיד הגיע מהפך בתוך שנייה. פתאום קיבלתי מברשת שיניים, פתאום דיברו יפה יותר וביום שישי נכנס חוקר לתוך התא ואמר לי 'אתה משתחרר בעוד כמה שעות. אתה יקר לעם ישראל. אני מציע לך שתשתוק ותשמור על עצמך'. לא האמנתי לו, אבל היו לי הרבה שנים של פחד לפתוח את הנושא ה זה", הוא אומר ומספר כי כיום הוא מעז לדבר על מה שעבר מאחר וזמן רב חלף והתודעה הציבורית השתנתה לחלוטין, כיום "אז הלגיטימציה הציבורית לא הייתה גדולה ".
על רקע כל זאת אין להתפלא שכאשר שמע נתנאל את ראש המחלקה היהודית מתבטא כפי שהתבטא הוא לא מופתע לחלוטין. "התגובה הראשונית שלי הייתה מה אתם מתפלאים", הוא אומר ומציין כי בחקירותיו נאמר לו 'אתם, בעלי הגוזמבות, תומכי טרור'. בהזדמנות אחרת אמר לו החוקר 'את הזוועות שראיתי את נוער הגבעות עושה ראיתי רק באושוויץ'. "כל הסבים והסבתות שלי היו באושוויץ אז אני מבין במה מדובר", מוסיף נתנאל.
בנקודה זו אנחנו שואלים את נתנאל על המשך דרכו כאיש חינוך ממלכתי הממשיך לעודד נוער מורכב להתנדב, לשרת ולהכיר בערכה של המדינה. "המשכתי בגישה הממלכתית שלי. גם במלחמה הזו לא הפסקתי לרגע לשרת במילואים ולא הפסקתי לחנך לכך שמדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו, אבל אנחנו צריכים להבין שיש בעיות, שהחיים מורכבים והם לא שחור ולבן. יש עוד דרך עד התיקון השלם של עם ישראל. אנחנו מאמינים בתורת הרב קוק שאומר 'תנו לה את הילד החי והמת אל תמיתוהו'. נישכב על הגדר לטובת שלמות האומה וגם כשיש דברים כואבים ניאבק על האמת שלנו ונמשיך להיות חלק מתהליך גאולת האומה, ואם מדינת ישראל היא חלק מגאולת האומה נלך איתה יד ביד ונתפלל שהמחרבים והמקלקלים שמנסים לשסות בנו יתנו את הדין. אנחנו ציבור של מאמינים בני מאמינים".
עוד ביקשנו את התייחסותו של נתנאל לטענה הנשמעת ולפיה הגישה הממלכתית המכילה שאותה נושא ציבור הציונות הדתית היא זו שאולי גורמת לציבורים אחרים לזלזל בציבור זה, להתעמר בו ולמעשה להפוך אותו למעין "ילד הכאפות של החברה הישראלית", זה שתמיד יחטוף ויאמין בקדושת הממלכה. אולי דווקא עמידה על רגליים אחוריות, איום בהפסקת התנדבות וכיוצא באלה היו מביאים לתוצאות אחרות.
"ריבונו של עולם, תן לי להיות פראייר", משיב נתנאל. "לכל מי שקורא לי ילד כאפות וטוען נגד ההכלה והגישה הממלכתית, יש לנו מלחמה הרבה יותר גדולה. המלחמה עם הערבים היא מלחמה קשה ובעזרת ה' יחזרו כל החטופים וננצח במלחמה, אבל המלחמה הגדולה יותר היא על שלמות האומה ותיקונה, ואנחנו צריכים להיות שם ולחשוב איך אני גורם לשלמות האומה. אם אחליט שאני עוזב את הצבא שהוא ביטוי לשלמות האומה, אני לוקח את המקדחה שלי ועושה חור בספינה. את זה אני לא מוכן לעשות. לכן עם כל הקושי הצער והכאב אני ממשיך לעשות ומתפללים שיש דין ויש דיין והנה האמת מתחילה לצאת לאור".