התחלה// נולד בבאר שבע וגדל באופקים, בן זקונים אחרי ארבע אחיות ושני אחים.
"הילדות שלי באופקים הייתה גן עדן עלי אדמות. מקום שכולם מכירים את כולם". כבר מגיל צעיר היה אלוף הגוגואים ואלוף הגולות של השכונה.
אבא// מוריס סמדג'ה ז"ל, מאמן ג'ודו וממייסדי ענף הג'ודו התחרותי בישראל. חתן פרס מפעל חיים בספורט של משרד התרבות והספורט לשנת 2022. נולד בתוניסיה ויחד עם משפחתו ברח מהנאצים. עבד בחברת סולל בונה כמנהל פרויקטים בחשמל. "בסוף יום העבודה היה הולך להתאמן ולאמן בג'ודו. היה לו חלום שאחד הבנים או החניכים שלו יהיו אלופים אולימפיים. זה היה בשנות השמונים, בתקופה שבה השתתפות באולימפיאדה הייתה השאיפה של כל ספורטאי". הלך לעולמו חודש לפני פרוץ מלחמת חרבות ברזל, והוא בן 92.
אמא// חיה סמדג'ה (86). "עקרת בית ומופקדת על ענייני הפנים של המשפחה, לצד אבא שהיה המפרנס".
חלום// בהשראת ההורים, כבר מגיל צעיר חלם להיות אלוף ישראל בג'ודו. ההצגה 'אלוף ישראל', שעלתה על במות נחשבות בארץ ובעולם, מביאה את הסיפור האישי שלו ושל אביו. "ההצגה ממחישה איך אבי גידל אותי לתוך זה, והוביל אותי צעד אחר צעד עד להישג הגדול באולימפיאדת ברצלונה בשנת 92'".
מדליסט// בגיל 12 השתתף לראשונה באליפות ישראל בג'ודו וזכה במדליית הזהב. "זה לא הספיק לי, רציתי יותר. החלטתי לקחת את הג'ודו כמה צעדים קדימה. באולימפיאדת סיאול של שנת 1988 לא הייתה נציגות לג'ודו הישראלי. תוך כדי, אבא שלי אמר לי: עוד ארבע שנים תשתתף באולימפיאדה הבאה ותזכה במדליית זהב. לא הבנתי על מה הוא מדבר. לא היו מדליות אולימפיות עד אז בישראל, אבל החלטתי לאמץ את האמירה שלו".
מתמסר// כדי להשתתף באימוני הנבחרת שהתקיימו בתל אביב הוא נאלץ לנסוע בשלושה אוטובוסים, דרך באר שבע. "כשהייתי חוזר מהאימונים, אבא שלי היה מחכה בתחנה המרכזית בבאר שבע כדי להחזיר אותי הביתה. ראיתי שהנסיעות הפכו להיות מתישות מדי, בזמן שהייתי חייב להתמסר כל כולי למשימה. ולכן העתקתי את מגוריי מהבית החמים והתוניסאי באופקים למגורים במכון וינגייט, כדי להיות בקרבת האימונים".
אליפות// באותה תקופה תכנן להתגייס ליחידה מובחרת בצה"ל. "עברתי את הגיבוש ואת הפסיכולוג, אבל בעקבות ההחלטה שקיבלתי כמה חודשים קודם לכן ללכת לאולימפיאדה, שיניתי את התוכניות ועברתי למסלול ספורטאי מצטיין. וכך, במשך ארבע שנים, פשוט צעדתי לעבר המטרה. בדרך קטפתי עוד כמה הישגים, אבל אולימפיאדת ברצלונה הייתה המטרה. העיניים לא היו נשואות אליי אלא אל יעל ארד, שהייתה אלופת אירופה. ידעתי היטב למה אני מצפה, וזה היה השיא מבחינתי. סיימתי את כל הקרבות באולימפיאדה בצורה מרשימה וקטפתי את מדליית הארד".
אירופה בישראל// לפני כ־15 שנה התמנה למאמן נבחרת ישראל בג'ודו. "רציתי שהנבחרת תהיה עשירה בספורטאים. בניתי צוות גדול ורחב עם מטרות ויעדים – כפי שלימד אותי אבא כבר בגיל צעיר. הבאתי את אירופה לישראל. דרשתי את הטוב ביותר בשביל הספורטאים האיכותיים שגייסתי: אורי ששון, פיטר פלצ'יק, שגיא מוקי, טל פליקר, ברוך שמאילוב, טוהר בוטבול ועוד. בניתי נבחרת של אלופים לתפארת. עשינו היסטוריה, גם כספורטאי וגם כמאמן".
מאמן לחיים// במהלך השנים קטף אין־ספור מדליות, אבל עיקר גאוותו היא הנבחרת שבנה. "ההישג הגדול ביותר שלי הוא שהצלחתי לבנות קבוצה שקטפה מדליה בתחרות הקבוצתית של אולימפיאדת טוקיו 2021. מאמן זה תפקיד קשוח ולא פשוט, אבל היכולת שלי להתחבר לספורטאים בגובה העיניים, להכיל את האתגרים שלהם, לדעת מה קורה בבית ומה הצרכים האישיים שלהם מעבר להתעסקות המשותפת, להגיע עד כדי רמה של חברות – זה סוד ההצלחה".
רעידת אדמה// בדיוק ב־7 באוקטובר קם מהשלושים לפטירת אביו אל תוך האסון הלאומי. "קיבלתי ווטסאפ מהבן הגדול שלי, עומר בן ה־25, שהוא רץ ללחימה, לשמור על גבולות מדינת ישראל בצפון. היה לי קשה מאוד לתפקד כשהבן נמצא בלחימה. אשתי גויסה למילואים לתפקיד מודיעת נפגעים. בן נוסף בצבא הופקד על שמירת שב"חים. גם בפן המקצועי, פעילות הנבחרת נעצרה. השמיים נסגרו והיה אתגר גדול. גם ככה אולימפיאדה היא שנה קשה, אך עם מאורעות ה־7 באוקטובר, הקרקע רעדה לי מתחת לרגליים".
הלב צונח// "עומר עשה שירות צבאי בגדוד 51 של גולני. הוא לא היה חייב להתגייס, אך התעקש להיות בקו החזית. בחודש יוני, בשיא ההכנות לקראת האולימפיאדה, קיבלתי הודעה שעומר נכנס לעזה. הרגשתי את הלב צונח. כמה ימים אחר כך הוא חזר הביתה לשבת וסיפר כמה היה גאה לקחת חלק במבצע ארנון ולהשתתף בשחרור ארבעת החטופים. הוא היה גאה להחזיר את הכבוד למדינה. ב־20 ביוני, יום ההולדת שלי, בשעה ארבע אחר הצהריים קיבלתי ממנו הודעת ווטסאפ 'מזל טוב'. כמה שעות אחר כך קיבלנו טלפון והתבשרנו על נפילתו בקרב במרכז רצועת עזה".
למרות הכול// על אף האבל הכבד על נפילת בנו, החליט להוביל את חניכיו באולימפיאדת פריז 2024 שהתקיימה חודש וחצי לאחר מכן. "ספורטאים נופלים ולומדים לקום מהר מאוד, אבל זה משהו שלא הכרתי. מדינת ישראל הייתה שרויה באבל לאומי, כל יום חיילים נהרגו. מצאתי את עצמי בדילמה והייתי צריך לקבל החלטה. בסופו של דבר, מה שהניע אותי זה בעיקר מדינת ישראל, שזקוקה לקצת טוב. ידעתי שאני חייב להיות שם בשביל המדינה, בשביל הספורטאים, בשביל מצב הרוח הלאומי. הבנתי את המשמעות אם לא אגיע לאולימפיאדה. בסופו של דבר החלטתי להגיע, לא לוותר ולאסוף מדליה. וזה אכן קרה".
עומר// "עומר שלנו היה ילד יפה תואר וחכם, שאהב את המדינה. המסלול שלו בחיים תמיד היה להתנדב. במד"א הוא הציל חיים, תוך כדי השירות הצבאי הוא תרם מח עצם והציל חיים. היה בתנועת הנוער 'אחריי' ובמכינת 'אחד משלנו'. היום אנחנו עוברים את המסלול שלו. פתחנו לזכרו מכינה קדם־צבאית במושב תקומה בעוטף עזה, ונתרמה לזכרו ניידת טיפול נמרץ שכבר הצילה חיים. הוא היה בשיא ההכנות שלו לשפר בגרויות, במטרה להיות רופא".
בוחרים בחיים// "קשה מאוד להמשיך, אבל אנחנו בוחרים בחיים. יש לנו עוד שני ילדים, בן שהשתחרר מצה"ל ובת לקראת גיוס. אנחנו בוחרים לקום כל בוקר מחדש. זה לא קל. אין יום שאנחנו לא לוקחים את עומר איתנו לכל המסע הזה. אנחנו תמיד מתפללים ומייחלים שהנפילה שלו ושל שאר הנופלים והפצועים לא תהיה לשווא. בזה שהם רצו לשמור ולהגן עלינו ולנצח במלחמה – הם הצילו את המדינה".
ניצחון// "קודם כול, להכניע ולגרום לזה שחמאס לא יהיה שם. להעיף אותו מעזה לכל הרוחות, הרחק מקרבת הגבול שלנו. בנוסף לכך, גבולות מדינת ישראל מצפון ומדרום יהיו בטוחים לתושבים. במקביל, שנוכל לקיים שיח מתורבת זה עם זה, להחזיר את המדינה לחיים נורמליים וכמובן להחזיר את החטופים ולשקם את הפצועים. ייקח קצת זמן, אבל זה אפשרי".
תואר כבוד// לאחרונה התבשר על קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד מאוניברסיטת אריאל. "כשהתקשר אליי נשיא האוניברסיטה, פרופ' אהוד גרוסמן, הופתעתי. זה מאוד ריגש אותי. הם בחרו בי בעקבות סיפור החיים שלי, ההיסטוריה שעשיתי כספורטאי, ותעצומות הנפש בתקופה לא פשוטה לאחר נפילתו של עומר. הפרס הזה הוא לא רק שלי, אלא שייך גם לנופלים, לפצועים ולשאר אזרחי מדינת ישראל שנמצאים איתי במסע הזה, ובראשם אשתי והילדים".
השראה// לצד המשך הובלת נבחרת ישראל, עוסק כיום בהנצחה של עומר. "בין השאר מעביר הרצאות לחברות גדולות במשק הישראלי. אני מרגיש כמה הסיפור שלי מעורר השראה ונותן כוחות וכלים להרבה מאוד אנשי מקצוע, מנהלים ועובדים. אני שמח להוביל דרך קצת אחרת. על המסע שלי ושל אבא שלי כתבו את הספר 'פורץ הדרך' ואת ההצגה 'אלוף ישראל'. מקווה שנהיה ראויים".
החצי השני// ליאת, סרן במילואים, מודיעת נפגעים. "בעבר ניהלה את המרכז הרפואי במגדלי הים התיכון. אחרי הנפילה של עומר לא הצליחה לחזור לעבודה. לאחרונה גויסה שוב למילואים בתפקיד חדש. הלביאה של הבית".
הנחת// שלושה ילדים: עומר הי"ד, רום בן 21 "בזמנו היה כוכב גדול בטלוויזיה", רותם בת 18.
אם זה לא היה המסלול// "עסקתי בתחומים נוספים, אבל הספורט הוא האהבה הגדולה ביותר שלי. לא רואה אפשרות אחרת".
במגרש הביתי
מה הלו"ז// קם מוקדם בבוקר ביקיצה טבעית בסביבות השעה חמש, עושה סיבוב עם הכלב טוקיו, שנקרא על שם האולימפיאדה, שתיים קפה, ארוחת בוקר טובה ויוצא לאימוני הנבחרת. "היום מלא בעשייה. אני אוהב מאוד טיולי ג'יפים ואוהלים ולטייל כאן בארץ".
פלייליסט// "הלהקה האהובה עליי הם הסקורפיונס. בנוסף לכך אני יכול לשמוע הכול, החל ממוזיקה מזרחית, דרך מוזיקה ישראלית ועד למוזיקה אלטרנטיבית".
השבת שלי// "הדלקת נרות. שבת זה בעיקר זמן משפחה, אוהב להיות בבית".
דמויות מופת// "אני מעריך אנשים ששינו את סדר היום כמו הרצל, בן גוריון ואבא שלי. אני אוהב לראות סרטים על אנשים שעשו משהו משמעותי, אבל אבא שלי לקח את כל הקלפים. הייתה בו קשיחות מצד אחד ומשפחתיות מצד שני".
מפחיד אותי// "הפחד הגדול ביותר שהיה לי זה שמשהו יקרה למשפחה שלי. כאחד שמלאך המוות דפק אצלו בדלת, שום דבר כבר לא יכול להפחיד אותי. בפן האישי, אני מפחד מאוד ממחטים".
משאלה// "שנלמד לאהוב זה את זה ולקבל את השונה. ברגע שנגיע לזה, ננצח ובגדול".
כשאהיה גדול// "אשמור על שפיות, עם רגליים על הקרקע, בדרך ליעד הבא".
לתגובות: yosefpr@gmail.com