מומחי ביטחון וצבא רבים טוענים בראיונות ובפאנלים שונים כי תפיסת הביטחון של צה"ל לא עודכנה מזה עשרות שנים. על מנת להבין את המונח 'תפיסת הביטחון של צה"ל' שוחחנו עם ההיסטוריון הצבאי ד"ר אורי מילשטיין הסבור שבישראל אין כלל תפיסת ביטחון.
"תפיסת הביטחון הוא מעין בן דוד קרוב של המונח אסטרטגיה או מגה-אסטרטגיה", אומר מילשטיין ומסביר כי בעוד אסטרטגיה ערוכה למקרה מסוים, הרי שאסטרטגיה כוללת היא כזו שכוללת בתוכה גם שיקולים צבאיים אסטרטגיים וגם סוגיות מדיניות מדיניים.
המטרה היא לנטרל את האיומים שמרחפים מעל ראשה של מדינת ישראל. "זו המטרה של כל הארגונים. בשביל זה צריך להכיר את האיומים ולהבין אותם ואחר, כך לחשוב איך את האיומים האלה מנטרלים הן בהתקפה והן בהגנה", אומר מילשטיין וקובע כי "לא הייתה בישראל מעולם אסטרטגיה מהסיבה הפשוטה, שאלה שעמדו ועומדים בראש המדינה לא למדו לעומק את נושא הביטחון, שנעשה יותר ויותר מורכב".
ההבנה הביטחונית מחייבת הבנה מעמיקה של המציאות המשתנה, אומר מילשטיין ומציין כי כל עוד מי שהובילו את תפיסות הביטחון של ישראל היו נביאים כדוגמת אברהם אבינו, משה רבנו ודוד המלך שקיבלו את ההנחיות מפי הגבורה, היה די בכך. לעומת זאת, במציאות של ימינו צריך להיות או גאונים או ללמוד את המציאות האסטרטגית, אך בישראל אין אקדמיה צבאית ביטחונית כמו שהייתה במאה ה-18 בפרוסיה בצרפת ומדינות נוספות, וללא אקדמיה שכזו לא ניתן להעמיק ולחקור, להעלות שאלות ולדון בהן.
הבעיה החמורה לא פחות, אומר מילשטיין, היא המציאות בה המנהיגים הביטחוניים סבורים שיש או הייתה לישראל תפיסת ביטחון, והדבר עצמו מוכיח שאין בהם הבנה של האירוע הביטחוני כלל ועיקר.
"מקובל לחשוב שקבע את תפיסת הביטחון בן גוריון ב-53'. אליבא אותם ראשי מערכות הביטחון הצבאים והאזרחיים לא היה שינוי מאז", מציין ד"ר מילשטיין ומפרט כי ניסוטח תפיסת הביטחון של בן גוריון היה "שהביטחון מבוסס על הרתעת האויב, על התראה שתגיע כשהוא מתכוון לעשות זאת ואז על הכרעת האויב, ובן גוריון הוסיף שנעשה זאת בשטח שלו כי אין לנו עומק של שטח. זה מה שקבע בן גוריון, אבל אנשים לא מבינים שמה שהוא אמר לא תפס גם בתחילת שנות החמישים. כיום אומרים שצריך לשנות כי דברים השתנו, אבל הם השתנו אחרי שנה ושנתיים. לדוגמא, איראן בימי בן גוריון הייתה חברה שלנו וארה"ב הטילה עלינו אמברגו".
כחלוף הזמן יש להחליט מול מי עלינו להתריע ואת מי עלינו להרתיע, וסוג כזה של שאלות הוא חלק מהמונח תפיסת הביטחון. דוגמא לכך מעלה ד"ר מילשטיין בשאלה הנשאלת בימים אלה אודות היחס הנכון של ישראל למצרים: "האם אנחנו צריכים להרתיע את מצרים? יש שאומרים שכן כי הם בונים בסיני את הצבא הגדול במזרח התיכון כשאין למצרים אויב לבד מישראל, אבל המגה אסטרטגיה של ישראל לא עוסקת במצרים אלא באיראן ובשלוחות שלה. באו ה"חכמים" שבראש מערכת הביטחון ואמרו שאם איראן היא האויב היא לא תתקוף אותנו כי אין לנו גבול משותף ומי שכן יתקוף הם הפרוקסיז שלה, חמאס וחיזבאללה. לכן בנו תפיסת ביטחון מול חמאס וחיזבאללה ומולם לא צריך טנקים וצבא גדול ולכן חשבו שאפשר למכור את הטנקים שלנו ולפרק את הצבא, וכך קרה ארגון קטן וקיקיוני כמו חמאס עשה לנו בית ספר, ועכשיו אומרים שהצבא קטן. אז למה פירקתם אותו ושלחתם חצי ממנו הביתה?".
"זה מלמד אותנו שלא מספיק לדבר על המונחים הגבוהים ביותר אלא בתוך המונחים להכניס את שאלת המאיים מיהו ומה אופיו ומי יכולותיו", אומר מילשטיין הקובע כי בסופו של יום בסוגיית ההתראה גם בן גוריון נכשל וגם ארה"ב כשלה בפרל הרבור וגם רוסיה בברברוסה, "כי האויב תמיד מנסה להפתיע אותך ומההפתעות לא ניתן להתגונן והן תמיד יצליחו. המשמעות היא שאין התראה". המענה צריך להיות היערכות תמידית לגרוע מכל: "צריך לדאוג לכך שלא תהיה מופתע ולכן דרוש ניתוח המקרה הגרוע ביותר, תמיד לחשוב שבעוד דקה האויב יתקוף אותך. מי אומר לנו שעכשיו לא טסים לכאן מטוסים איראניים ושלא נשלחו טילים איראניים כדי להשמיד אותנו. צריך לחשוב על כך כל הזמן ולפעול לניטרול. זו צריכה להיות החשיבה הביטחונית".
בהקשר לחג הפסח המתקרב מציין מילשטיין את משה רבנו שלכאורה הופתע מפרעה שחזר בו והחל לרדוף את ישראל, אך הוא היה ערוך לאפשרות הזו ולכן הוביל אותם אל "תעלת סואץ" של אותם ימים, חצה אותה עם עם ישראל והביא להטבעתם. המבנה המחשבתי הזה, אומר מילשטיין, מתאים גם לימינו אנו, כאשר "הרעיון הבסיסי הוא המחשבה שכל הזמן יכולים להפתיע אותנו", ואת הניתוחים הללו בהיסטוריה הקדומה והמודרנית יש ללמוד באקדמיה צבאית.
"חכם סיני אמר לפני הספירה שלא ניתן להכריע, כי אם תהרוג את כולם הילדים שלהם ינקמו בך, וזה מה שקורה עם הפלשתינאים. לכן הקב"ה אמר למשה להשמיד את עמלק, הכרעה היא השמדת האויב, אבל במציאות של ימינו אין אפשרות להשמיד, כלומר שצריך לקחת בחשבון שהכרעה לא תהיה", אומר מילשטיין ומציין את התחושה שליוותה את קברניטי מערכת הביטחון לאחר מלחמת ששת הימים, תחושה שהאויב הוכרע ולכן לא תהיינה עוד מלחמות, בעוד המציאות הייתה אחרת לחלוטין ובפעולת כראמה צה"ל נכשל אך הסתיר את הכישלון מה שגרם לקריסה שבאה לאחר מכן.
מילשטיין מדגיש בדבריו כי הנצרך כעת הוא קיומו של שיח ודיאלוג בין מקבלי ההחלטות במטכ"ל ובממשלה. הדיון הוא זה שיוביל לחשיבה מתמדת כאשר המבצעים הם האוגדות והפיקודים בצבא, האגפים והמשרדים בממשלה, אך מעליהם צריכים להיות אנשים בעלי הכשרה לחשיבה תמידית על מושגי היסוד. "הבעיה היסודית היא שבצבא לא חושבים. ביהדות יש לנו תורה שבכתב ותורה שבעל פה שבה חושבים כל הזמן. כאן אין לנו תורה שבעל פה, ולכן גם אם עברו הכשרה בקורס כלשהו באוניברסיטה זה חסר ערך. דרושה חשיבה ארוכה. צריך שלא יהיו תלמידים אלא תלמידי חכמים. את זה יש לנו בהייטק, אבל אין לנו בביטחון".