הרב שמעון בן ציון
הרב שמעון בן ציוןצילום: ללא קרדיט

ערב פסח תשפ"ה, כשנה וחצי לאחר פרוץ המלחמה.

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות – לילות של ביעור חמץ – עד לימים הללו, עד לשעה זו?

1. ביעור חמץ – במובנו ההלכתי

הציווי ההלכתי לבער את החמץ לקראת הפסח לא השתנה מאז ועד עולם. דמיינו בעיני רוחכם אלפי שנים לאחור: סבינו וסבותינו בעיירות ובקהילות, מחפשים חמץ לאור הנר, חופרים בחורים ובסדקים – כל פינה נבדקת, כל פירור נשרף.

גם כאשר סב אחד העיר: "אולי אין צורך להגזים – איסור 'משהו' נאמר רק באכילה", השיבה לו סבתא בנחרצות: "עם הקולות שלך, עוד נמצא את עצמנו אוכלים חמץ גמור!"

כך, דור אחר דור, לא ויתר על החומרה, מתוך יראת שמים עמוקה ותחושת אחריות הלכתית. בעניין הזה – לא נשתנה דבר.

2. ביעור חמץ שבלב

חז"ל וחכמי המוסר בכל הדורות הרחיבו את מושג החמץ גם לתחום הרוחני: ביעור הגאווה, הקנאה, הכעס, העצבות ושאר המידות הרעות.

כמו שנאמר: "לב טהור ברא לי אלוקים", וכפי שנהג לומר ולשיר הרב אלישע וישליצקי זצ"ל: "לב טהור ברא לנו אלוקים – לנו, לכולנו".

זהו תהליך פנימי של טהרה, שמתחיל בבית ובנפש, ונמשך לאורך כל השנה. גם כאן, לא נשתנה דבר – כי תמיד נדרשים אנו לטהר את עצמנו.

3. ביעור חמץ של הגלותיות – זהו החידוש של דורנו

בדור הזה, בלילה שבו קווי אור של גאולה מתחילים להאיר, מתחדשת המשימה הלאומית: לבער את החמץ של הגלותיות שהשתרשה בנפש האומה.

נכון, חזרנו לארץ ישראל, אך מחלת הגלות לא נעקרה עדיין מתוכנו.

א. שנאת חינם – שריד עיקש מימי חורבן בית שני – ממשיכה לפלג אותנו: ימין מול שמאל, שמאל מול ימין.

ב. ערעור על יסודות הממלכתיות וזלזול בכבודם של נבחרי הציבור – אלו פוגעים ביציבות הלאומית.

ג. הפגיעה בצביון היהודי, שהוא יסוד זהותנו, באה לידי ביטוי חמור כאשר קדושת המשפחה נרמסת בפומבי, לעיתים על ידי המנהיגות עצמה.

ד. מעל הכול – החובה הדחופה להתאחד מול אויבינו, לזכור כי כולנו אחים, בני אומה אחת, עם אחד בלב אחד.

לאור הטראומה של 7 באוקטובר, כשהרוע פרץ אל תוך מחנותינו, אין מנוס מהכרעה ברורה – "עד כלותם" – ומתוך כך גם נשוב ונראה בשוב בנינו מהשבי.

הרב קוק כתב: "צריכים להודיע לכל העולם כולו... כי הצינור של החיים המלאים... של ארץ חמדתו – החל להיפתח" (אורות).

הוא מדמה אותנו ליוצאים מבית אפל לאחר שנות אלפיים של גלות. אור השמש מסנוור את העיניים, אך אין לעצום – אלא לפתוח לרווחה.

בערב פסח, באור לארבעה עשר, אנו בודקים ובוערים את החמץ – כל סוגי החמץ:

את החמץ הגלוי, המוחשי; את החמץ שבלב, המחטיא אותנו; ואת החמץ הלאומי – רוח העבדות והגלות, זו שמבקשת להותיר אותנו כפופים לסיר הבשר המצרי, שוכחים מי אנחנו.

דגל ביעור החמץ – נישא אותו בגאווה. ומתוכו – תצא משואה של חירות, מגאולת מצרים – אל גאולת ירושלים.

"ואם ראשית הגילוי רק קווי אור דקים אנו רואים – במהרה תפרוץ האורה, מלוא רוחב ארצנו, עמנו, אל".