לאחר דבריו של ראש המחלקה היהודית בשב"כ, המכונה א', שהתנצל ואמר כי "כשל בלשונו" וכי דבריו אינם תואמים את ערכי השירות – אני חש חובה מוסרית לומר: הדברים שאמר אינם חריגים כלל, אלא משקפים באופן מדויק את ערכי השירות, כפי שבאו לידי ביטוי הלכה למעשה לאורך השנים.
כמי שמשמש כרב יישוב ביהודה ושומרון ועוקב מקרוב אחר פעילות השב"כ, דבריו של א' העלו בי זיכרונות ישנים מפרשת דומא. אז אמר לי מיגל, החוקר הראשי בתיק של עמירם בן אוליאל, משפטים דומים מאוד: "אלה עם הגוזמבות הם מחבלים. בעצם, הם גרועים ממחבלים. ככה אני אומר לחוקרים שלי."
אלו לא רק דיבורים – זו שיטת עבודה. לאורך השנים, נוהג השב"כ לעכב ולעצור אנשים שהוא יודע בוודאות שלא ביצעו כל עבירה, רק מתוך תקווה שברבות הזמן ייאותו לשתף פעולה או למסור מידע.
כך היה גם במקרה של נתנאל פורקוביץ, רכז הנוער של כוכב השחר. אנשי השירות הודו בפניי כי אינם מייחסים לו כל מעורבות בהצתה בדומא, ואף תיארו אותו כאדם ערכי ומוסרי – אך הבהירו שבשל סירובו לשתף פעולה באופן מלא, לא ישוחרר ממעצרו.
במשך שנים, עצר השב"כ אזרחים מההתיישבות ללא כל עילה פלילית, כאשר "אשמתם" היחידה הייתה תמיכה אידיאולוגית בנוער הגבעות – לשם הרתעה בלבד. כך הוחזק במאי הסרטים אברהם שפירא במעצר מינהלי במשך חצי שנה, למרות שלא עבר כל עבירה. כך גם נעצר רכז הביטחון של היישוב מלאכי השלום בשבוע שעבר, אף שפעל בהנחיית הצבא.
ההרשעה של עמירם בן אוליאל נשענת על אותן שיטות: היעדר ראיות, הודאה שהוצאה בעינויים, ולחץ כבד מצד השב"כ להשגת הרשעה בכל מחיר. למרות הפערים בין ההודאה לבין ממצאי הזירה – הרשעתו הושגה והוא נשלח למאסר עולם. יש יסוד סביר לחשש כי הורשע שלא בצדק.
על כן, חובה מוסרית מהמעלה הראשונה – על כל אדם שחרד לצדק ולחוק, ללא הבדל בין ימין לשמאל – לדרוש פתיחה מחדש של תיק דומא, ולקיים משפט חוזר בהקדם האפשרי.