במהלך השנים הראשונות למאסרו של יונתן פולארד במתקן הכליאה הפדרלי באטנר שבצפון קרוליינה, הוא נקרא לעמוד בפני גנרל נאצי שהגיע לכלא לצורך טיפול רפואי.
"היו במתחם מאות אסירים שהיו חיילים שלו. המליצו לי שלא אלך, כי מן הסתם הוא יהרוג אותי, אך לא הייתה הרבה ברירה", מספר פולארד בשיחה עם 'בשבע'.
"השארתי את הסכין מאחור, כי ממילא היא לא תעזור. כשהגעתי אליו, עשו עליי חיפוש כדי לבדוק אם יש עליי נשק. האסיר שבדק אותי אמר 'אם ליהודי הזה אין נשק, או שהוא טיפש או שהוא פחדן'. הנאצי שאל אותי: 'אתה טיפש או פחדן?' אמרתי לו: 'לא זה ולא זה. אני פשוט לא מפחד ממך'".
"הוא תהה מדוע. 'בהינתן פקודה שלי, יש לי מאות אסירים תחתיי שמוכנים בתוך שנייה להרוג אותך'. אמרתי לו: 'בצד שלי יש מישהו עם הרבה יותר כוח', הצבעתי כלפי השמיים ואמרתי: 'יש לו הרבה יותר כוח ממך. אין לי ממה לפחד כשזה מגיע אליך'. הגנרל הסתכל בי ואמר: 'אני מבין שלא דיברת ולכן פגעו בך קשות'. הנהנתי לאישור. הוא הושיט את ידו ולחצנו ידיים. במשך 23 שנים באותו בית כלא, לא היו לי בעיות עם החבורה הנאצית במתחם. זה לימד אותי שיעור חשוב: שהקדוש ברוך הוא הוא מקור לכוח, גבורה והישרדות. לא סמכתי על אף אחד, בוודאי לא על ממשלת ישראל", הוא צוחק צחוק מריר, "אף אחד חוץ מה'. רק בזכותו, במשך 23 השנים ששהיתי בכלא הזה, שרדתי".
"או שתדבר, או שתצא בארון"
30 שנים ארוכות וקשות ישב יונתן פולארד בכלא האמריקני לאחר שנחשד בריגול לטובת ישראל. לקראת החג שמסמל את היציאה לחירות, אנחנו מבקשים לקבל ממנו השראה ולשמוע מה נתן לו את הכוח לשרוד בשנים ההן. האם בכל השנים בכלא הייתה לו איזושהי תקווה לצאת לחירות, או שזה היה נראה חסר סיכוי? "מתקופת הלימודים שלי באוניברסיטה, אני זוכר שתקווה היא השד האחרון שיצא מתיבת פנדורה", משיב פולארד. "כשחשבתי על העתיד, פשוט האמנתי באלוקים. לא האמנתי בשום דבר, פשוט האמנתי שהוא יציל אותי בבוא העת. הייתי צריך להרגיש דבוק באמונה, ולזכור מי ומה הייתי. כך שחשבתי על אמונה ולא על תקווה".
האמונה היא זו שנתנה לו את התקווה שיום אחד זה ייגמר. "אשתי באותה העת, אסתר ע"ה, הייתה בין השאר המורה שלי. היא לימדה אותי שיעור מאוד חשוב: היא לימדה אותי יראת שמיים. יותר מכול, זה מה שהשאיר אותי בחיים ולמעשה גם אופטימי", הוא משתף. "יש הרבה חוסר הבנה של אנשים בעניין הזה. יראת שמיים איננה משא אלא ברכה, שנותנת לך מפת דרכים להישרדות. זה מלמד אותך מה אתה יכול לעשות ומה אתה לא. מה חובה עליך לעשות ומה אסור".
"לדוגמה, היא לימדה אותי שלא משנה כמה כוח יש לאויב שלי, לא משנה כמה אני רעב – כי לא היה אוכל כשר, או כמה נואש היייתי לקבל טיפול רפואי ראוי – כי פשוט לא היה היכן שהייתי במשך שנים רבות, הייתי צריך להישאר חזק עם אלוקים. זה היה למעשה יראת שמיים. כשעמדתי בפני איומים הייתי צריך להיזהר שלא לפחד, אלא לעמוד ולהגן על עצמי, לא משנה במה זה היה כרוך, בגלל שה' מנהל את העולם. הוא מעמיד אותנו בניסיונות כדי לוודא שאנחנו מאמינים בו".
מכיוון שסירב לדבר בחקירות, בשבע השנים הראשונות למאסרו נכלא פולארד בצינוק מבודד של שלושה מטרים רבועים בכלא מריון, שלוש קומות מתחת לאדמה, מאחורי 13 מנעולים ובריחים. "הרשויות אמרו לי: יש שתי דרכים לצאת מכאן. אתה יכול לדבר, או שניקח אותך מכאן בתור אדם זקן בארון קבורה. אמרתי להם: אני חושב שיש דרכים נוספות, כי ה' מנהל את העולם. מפקד הכלא הסתכל עליי וחייך: אנחנו עוד נראה, אמר וטרק את הדלת", הוא מתאר. "לא היה לי מה לקרוא או לכתוב. לא רדיו, לא טלוויזיה ולא ביקורים. כלום. באותו מתחם היו איתי אסירים נוספים שלא דיברו".
יום אחד נפתחה הדלת ופולארד התבקש לצאת. "השאלה הראשונה שלי הייתה: באיזו שנה אנחנו? הייתי המום לגלות שחלפו שבע שנים. אחרי שעות היום והלילה יכולתי לעקוב בהתאם לארוחות הבוקר, הצהריים והערב שהובאו בשעות קבועות. כך שיכולתי לחלק את היום בהתאם, אך לא יותר מזה. השאלה השנייה ששאלתי הייתה האם ההורים שלי עדיין בחיים. אמרו לי שכן, הם לא בקו הבריאות, אבל הם עדיין בחיים. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שאמרתי ברוך ה'".
"שבע שנים קודם לכן, כשטרקו את הדלת מאחוריי וישבתי על חתיכת הבטון שהייתה אמורה להיות המיטה שלי, ניהלתי את השיחה הראשונה שלי עם אלוקים. אמרתי לו: לא דיברנו תקופה ממושכת, מאז שירדתי מהדרך בגלל העבודה שלי. אני לא יכול לעבור את זה לבדי. אני לא הולך להתאבד, אז תעזור לי. ניהלתי איתו משא ומתן: אם אפסיק לעשות חמישה דברים רעים ואתחיל לעשות חמישה דברים טובים, שהייתי אמור לעשות לכל אורך הדרך כיהודי מאמין, תציל אותי. והוא אכן הציל אותי. כשיצאתי מהתא, הסתכלתי לאורך המסדרון ושאלתי את המפקד למה כל הדלתות פתוחות. הוא ענה: אתה הניצול היחיד, כל השאר התאבדו. זאת הייתה הפעם השנייה שאמרתי ברוך ה'".
"כשעליתי אל האור, היה שם אותו מפקד שהיה נוכח בזמן שנכנסתי. המפקד היה עצום ממדים, ואני הייתי עם אזיקים ולא יכולתי להגן על עצמי. אבל לא יכולתי להתאפק, הסתכלתי עליו ואמרתי: אתה רואה, ה' מנהל את העולם, לא אתה. הוא הביא לי אגרוף לפנים ושבר לי את אחת השיניים. זה ממש כאב אבל הצלחתי להכעיס אותו על קידוש השם. יצאתי משם בהרגשה טובה. קיבלתי על עצמי להתחזק באמונה בה', שמצידו דורש מאיתנו לעשות השתדלות. עשיתי זאת כמיטב יכולתי, במידת האפשר. הקדוש ברוך הוא הציל אותי במשך 23 השנים הבאות".
מכלב ברצועה לאדם נורמלי
לאחר 30 שנה בכלא, שכללו גם מסע לחצים של ישראל וגופים יהודיים נוספים, התקבלה לבסוף בוועדת השחרורים בארצות הברית ההחלטה על השחרור המיוחל. היציאה לחירות מהכלא לוותה גם היא בקושי גדול והייתה תלויה על בלימה עד הרגע האחרון. "נקראתי אל מפקד הכלא לאחר שעודכנתי שהתקבלה החלטת שחרור לגביי, אך שם אמרו לי 'אנחנו מצטערים, אבל אתה נשאר כאן וגם תמות כאן'. חזרתי ליחידה והתקשרתי לאסתר כולי עצבני. שוב שיקרו לי", הוא חוזר לרגעים הקשים מנשוא.
"אסתר ביקשה שאירגע ושפשוט אתפלל. אחרי שעתיים קראו לי בחזרה לחדר המפקד והתנצלו שקרתה תקלה מצערת. השמות התחלפו. הם אמרו: אתה יוצא מכאן מחר לניו יורק כדי להצטרף לאשתך. מה שהתפללתי באותם רגעים הפך לברכה היחידה שאני נוהג לברך אחרים, כי אני יודע שזה עובד. 'יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך. וראה בנים לבניך שלום על ישראל'".
איך היו התחושות של המעבר להיות אדם חופשי בארצות הברית?
"לא הייתי אדם חופשי", הוא מזכיר. "במשך חמש שנים הייתי תחת מגבלות בארצות הברית, עדיין הייתה להם תקווה שאדבר. עקבו אחריי, היה לי אזיק אלקטרוני על היד. הם לא יכלו לשים לי אזיק על הרגל בגלל שנפצעתי שם קשה בזמן החקירות. כשעליתי על המטוס בדרך מבית הכלא לניו יורק, הייתי בשקט. עורכי הדין שלי לא יכלו להבין למה אני לא מביע התרגשות ושמחה מכך שאני בחוץ", הוא מספר. "אמרתי להם: הייתי צריך כל הזמן לשנות את הראש בכלא כדי להישאר שפוי, ועכשיו אני צריך לשנות את הראש בחזרה לאדם נורמלי, כדי לחזור לאשתי היקרה. לא מגיע לה אחרת מבעל אוהב".
פולארד מחדד עד כמה הגמישות המחשבתית שנאלץ להפעיל לאורך השנים הייתה קריטית להישרדותו. "ששת שבועות החקירה הפכו אותי לנכה במאה אחוז. נשאלתי על ידי אחד הרבנים על מה התפללתי בזמן העינויים. עניתי שביקשתי מהקדוש ברוך הוא: או שתיקח אותי בלי כאבים, או שתעזור לי לשמור על פה סגור. והוא אכן עזר לי. זאת הייתה הפעם הראשונה שהבנתי את כוח האמונה. לא ציפו שאחיה אחרי החקירה הזאת, אבל זה לא היה אכפת להם. כשהורידו אותי לבור הייתי צריך שוב לשנות את הראש, כדי לאפשר לעצמי לשרוד בתנאי הכלא".
"כשעברתי לכלא הבא, שהיה אלים ביותר, הם חשבו שיצליחו להפחיד אותי כדי שאדבר. בחסדי ה' זה לא קרה", הוא מציין. "הייתי צריך לשנות את התפיסה פעם נוספת, כי הכללים שם היו שונים. 5,000 איש היו בכלא הזה, אף אחד מהם לא יצא לחופשי. האלימות חגגה, והייתי צריך להתכונן להגן על עצמי כל הזמן. כשעזבתי את הכלא, הייתי צריך להבין שאני לא הולך הביתה כאדם חופשי, אלא עדיין הייתי כמו כלב ברצועה".
את החירות האמיתית הרגשת כשהגעת סוף סוף לארץ ישראל?
"לא", הוא מפתיע. "בכלל לא. בשלב מסוים אסתר שאלה אותי למה אני לא נראה שמח. עניתי שבגלל שהמדינה שחשבתי שאני משרת, לא קיימת. היא הקשתה: את מי בדיוק שירתָ? לא שירתָ את מדינת ישראל. שירתָ את עם ישראל ואת ארץ ישראל על קידוש השם. הם מעולם לא נטשו אותך. לא ה', לא הארץ ולא האנשים. הם היו איתך כל הזמן. הדברים שלה גרמו לי להרגיש טוב יותר, אבל עד עצם היום הזה אני מרגיש בגלות. לא חזרתי הביתה למדינה יהודית שמתנהלת על פי רצון ה'. ההכרה הזאת מאכזבת ומפחידה אותי. אני מנסה כמיטב יכולתי לשכנע אנשים להאמין בה'".
לא בעיטה אלא סטירה קטנה
דווקא המלחמה שפרצה לפני כשנה וחצי החזירה לפולארד מעט אופטימיות. "כשאני מדבר עם חיילים חילונים שיצאו מעזה, אני מתחיל להבין שמשהו השתנה מאז ה־7.10 וכנראה הגאולה השלמה אכן תגיע. לא משנה מה נעשה או לא נעשה, זה יגיע עם בעיטה או עם נשיקה. תלוי במעשים שלנו. תמיד חשבתי שאני יוצא דופן ושרק אותי נטשו, אבל ב־7.10 הבנתי שכל המדינה ננטשה על ידי המנהיגים שלנו כביכול. כששמעתי את החיילים החילונים מדברים על כך שהם נלחמים על קידוש השם, עם הפאץ' של בית המקדש או משיח, ושאלתי אותם לפשר הפאץ', הרי אתם לא חובשים כיפה או לובשים ציצית - הם מחו: לא, אנחנו דתיים. ואז הבנתי שיש כמה אופנים של אמונה. זה היה נס שיצא מתוך ה־7.10. לכל כך הרבה אנשים נפקחו העיניים. הקדוש ברוך הוא לא נתן לנו בעיטה, אלא סטירה קטנה. היה יכול להיות הרבה יותר גרוע".
האמונה הגדולה שליוותה אותו בשנות המאסר הארוכות, ממשיכה ללוות אותו גם בימי מלחמת חרבות ברזל. "לפעמים שואלים: איפה היה אלוקים ב־7.10? ואני עונה: האלוקים שלי היה כאן. חיזבאללה יכלו להצטרף למלחמה ולעבור את הגבול, ואם זה אכן היה קורה - כנראה שעדיין היינו נלחמים איתם בפרברי חיפה. אבל הקדוש ברוך הוא סימא את עיניהם והשאיר אותם מחוץ למלחמה. ה־7.10 היה קריאת השכמה ולא חורבן. כמובן, בשביל הקורבנות שנרצחו על קידוש השם זה היה נורא, אבל בשביל השאר זאת הייתה קריאת השכמה, להזכיר לנו שאנחנו חיים בחסדי שמיים ועלינו לשקף זאת בהתנהגות שלנו, במידות, במצוות ובאחדות".
לשיטתו, מחאת השמאל מפחדת מעוצמתו של המחנה האמוני, ולכן מטרתה ליצור פירוד בעם. "הם יודעים שכוח האמונה שלנו גדול משלהם והם עושים כמיטב יכולתם לחתור תחתינו".
לאחר פטירת רעייתו אסתר בשנת 2022, הוא נישא לאשתו הנוכחית רבקה, וחי איתה ועם שבעת ילדיה. הוא אומנם לא חש עדיין חירות מוחלטת, אבל משתדל לפעול לקירובה: "אני מבין שלא חזרתי למדינה הדתית שחשבתי שאני נלחם בשבילה והקרבתי את עצמי בשבילה, אבל ה' שמר עליי ועכשיו התברכתי במשפחה חדשה. אני מקווה שאני עושה טוב בפעילותי למען העם והארץ. לכולנו יש אחריות לעבוד את ה' ולהפוך את המדינה הזאת ליותר יהודית, ולכן אני הרבה יותר שמח".
"קצת לפני שאסתר נפטרה", מספר יונתן, "היא התעקשה שאקח אותה לטיול ברמת הגולן, שם הצבא רצה להראות לי משהו מסוים. היא כבר בקושי יכלה ללכת, אז נשאתי אותה. היא ביקשה שאקח אותה לראש אחת הגבעות שמשם היה אפשר לצפות על לבנון וסוריה. היא שאלה אותי: מה אתה רואה? אמרתי לה שאני רואה את הדגלים של חיזבאללה. היא שאלה שוב: תסתכל הלאה – מה אתה רואה? אמרתי לה: עוד חיזבאללה. היא אמרה: אם תסתכל רחוק ככל שהלב שלך רואה, מה שתראה זה את ארץ הצבי. היא פנתה לחיילים שליוו אותנו ואמרה: 'אני כבר לא אזכה לראות את זה, אבל בעזרת ה' לכם תהיה הזכות לראות'. אני מאמין. זה מה שהחזיק אותי עד עכשיו, וזה גם מה שבעזרת ה' יחזיק אותי עד מאה ועשרים".