הלילה הזה

מגיד

זה לא חדש שלאבא יש מה להגיד,

מה שיפה בחג הזה – שהבן בא להקשיב.

לשחוט את השה

בדרשה בבית הכנסת, בשבת הגדול,

קראתי להתחדש, לצמוח, לגדול.

להשתחרר ממצרים, לצאת מהקופסה,

להיגמל מהעדר, לא להיות עוד כבשה.

לשחוט את השה, את אזור הנוחות,

לבחור מחדש בין כמות לאיכות.

אחר כך הרגשתי איום ונורא -

אלה בול המילים של שנה שעברה.

שאלת תם

השולחן ערוך, הגדות לכולם,

מרור בשפע, מצות מן הסתם.

קושיה אחת חזקה מכולן:

מאיפה נביא השנה ילד תם?

חשבון פשוט

יותר קל לצאת ממצרים,

מלרדת בפסח קילו או שניים.

יש לי מילים ואין לי מנגינה

מי שיש לו מנגינה ל"ויהי בחצי הלילה", כזו שכל המילים נכנסות בה בנחת, כולל "טיסת נגיד חרושת סלית בכוכבי לילה" – שיקום. אם הוא יודע מה אומרות המילים הללו, אז בכלל.

מוסא

כשקראה לו משה, לא משוי ולא מוסא,

כמו לחשה לו באוזן לכל החיים:

משו אותך? לך תמשה אחרים.

מכל האדם

הענווה של משה, אחת ויחידה –

איזה עוד מנהיג היה מסכים לגאול

בלי להיזכר בהגדה?

מאה ארבעים ושבע – מי יודע?

מדברים על אלה שעוד לא,

וכולם יודעים לומר את המספר חמישים ותשע –

אבל יש עוד מספר: מאה ארבעים ושבע.

מאה ארבעים ושבעה כיסאות בליל הסדר, כיסאות שהיו ריקים, השנה ישבו עליהם אלה ששבו בחיים. לפיכך אנחנו חייבים להודות ולהלל.

ביצה

בטח לא רק אצלנו במשפחה, כבר מזמן הצטרפה לליל הסדר קושיה חמישית: מישהו יודע מתי אוכלים את הביצה? אגב, במשפחה אשכנזית התשובה די פשוטה: כל החג ובכל צורה.

רק פעם בשנה אבוא להתארח

בידוע שאין הקדוש ברוך הוא מוסיף דבר בעולמו מיום שנברא, אלא משראה הקדוש ברוך הוא צרתם של בני אשכנז עמד וברא ברייה חדשה – "ויאמר ה': תהי לפתית, ותהי לפתית". ואין כל ברייה רשאית לשאול לפתית זו מה טיבה, שאם תבוא להקניט את המדקדקים יבואו וידביקו קטנית לשמה. ושמא תזוח עליה דעתה ששינה עולמו שברא בעבורה, עמד וגזר עליה שתשב בבית גנזיו מפסח שעבר עד פסח זה, ומפסח זה עד פסח הבא עלינו לטובה, וכבר נגזרה גזירה ובין פסח לפסח איש אינו יודע מקיומה.

אפיקומן

שמעתם על הילד היהודי ההוא שלא נענו דרישותיו, ובאמת לא החזיר את האפיקומן?

לא שמעתם.

פלא שאנחנו כאלה גרועים במשא ומתן.

זה הדחק

יש את אלה שמרגע הישמע ההזנקה לאכילת שני כזיתים מצה ועוד כזית מרור וכורך ואפיקומן בכדי אכילת כמה פרסים – מיד מרגישים את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם. וחכמים ידעו לנפשם, ובכוונת מכוון הניחו טווח רחב לכל המידות ולכל השיעורים. אלא מה? דרכם של אלה להחמיר בשיעורין. השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין.

דלת מסתובבת

את הקטע עם הדלת אני לא ממש מבין: ב"כל דכפין" היא נעולה, כשבחוץ נשארים כל הרעבים. ואחרי שהשארנו אותם בחוץ, למי אנחנו פותחים? למי שעלה בסערה השמימה. הוא באמת לא צריך שנפתח לו דלת, בשבילו מספיק חלון.

מצה

האדם כמו מצה –

כשמפסיק להיות בתנועה

מתחיל להתנפח

ומחמיץ את השעה.

מרור

רק ממרחק של שנים אפשר לומר:

וואו, החזרת הזאת פשוט מעולה.

אליהו

זוכר כשהייתי ילד,

פתחתי לו דלת והוא לא בא,

זוכר את האכזבה.

היום אני מסביר לעצמי:

אליהו לא נכנס מפני שהתגנב לכאן כבר בתחילת הסדר.

הבן הצדיק

איפה הבן הצדיק בהגדה?

מסתתר בכל אחד מהארבעה –

אולי היה תם או חכם שנענה,

אולי לא ידע לשאול ונפתח לו,

אולי היה רשע –

אחרי שכהו שיניו החליף נשיכה בנשיקה.

חרוסת

בימי החלוצים נעשה נס וחזר להיות הטיט טעים כחרוסת, לכן יהודים עוד עבדו בבניין.

דיינו

כל דור ודור חייב לכתוב את ה"דיינו" של דורו, וכל אדם ואדם חייב לכתוב "דיינו" משלו.

קדש

שם ב"קדש" אנחנו מכריזים שאנחנו לא עם ככל העמים, וגם החירות שלנו איננה כחירותם של עמים אחרים – הם יצאו מעבדות לעצמאות, ואנחנו יצאנו מעבדות לעבודת אלוקים.

תפילה

את הטור הזה אני כותב בעצירה כפויה בדרך לאילת. יצאנו לפני ארבע בבוקר כדי להתפלל שחרית באילת, אבל תכנונים לחוד ומציאות לחוד – יש ניסוי טילים של 'רפאל' והכביש נחסם.

בהתחלה התפללתי בדבקות שהניסוי יסתיים מהר. לקח לי זמן לאפס את התפילה: שהניסוי יסתיים בהצלחה.

לתגובות: liorangelman@gmail.com