"הרבה מאוד שנים הייתי רווקה וחלמתי להקים בית", משתפת צביקוש (צביה) ווסה, בת ה־45.
"יצאתי עם כל כך הרבה בחורים, עד שבאיזשהו שלב הפסקתי לספור. הייתי נפגשת המון. כל הזמן אמרתי לעצמי שאני חייבת לעשות את ההשתדלות כדי למצוא את האחד.
היו הרבה רגעי שבר לא פשוטים עם בכי. בעצם בכל מפגש את באה מחדש נותנת את הלב שלך, וכשזה לא הולך – החלום מתנפץ שוב", היא מציינת בכאב.
"בשנים היותר מאוחרות של הרווקות שלי, יצאתי עם מישהו במשך כמה חודשים. זה כבר היה רציני בינינו. בראש שלי כבר אמרתי: זהו. מצאתי את האחד. הגעתי ליעד. אבל אחרי תקופה זה לא הצליח ואני זוכרת שיותר משהיה לי כואב להיפרד ממנו, היה לי כואב לחזור שוב פעם אל נקודת ההתחלה. נשברתי מהעובדה שאני צריכה לחזור לחיפוש הבלתי נגמר הזה, לדייטים, להיכרויות. זה ממש שבר אותי", היא נזכרת ברגע קשה במיוחד.
"בכל השנים האלה היו דמעות, היה בכי, אבל אני לא זוכרת שהיה לי מרמור. תמיד הייתי רואה רווקות מאוד מבוגרות שלא התחתנו ואומרת לעצמי: אין סיכוי שזה יקרה לי. אין מצב. גם ברגעי השפל הכי גדולים, לא הפסקתי להאמין. ידעתי שה' רוצה יותר ממני שאקים בית. הייתה לי את התחושה הפנימית הזאת, שאין מצב שאני לא מתחתנת. כל הזמן היה מקום בתוכי, איזה קול פנימי שאמר: זה עוד יקרה. את תראי!"
שנים של תקוות מתנפצות
צביקוש (צביה) ווסה גדלה בפסגות, בת רביעית מתוך עשרה אחים ואחיות. "הייתה לי ילדות רגילה וטובה", היא מספרת. היא למדה באולפנת עפרה, לאחר מכן עשתה שירות לאומי בכפר הנוער כפר חסידים ושנת לימוד במדרשת שובה. הרצון למצוא את החצי השני ולהינשא תמיד בער בה. "כל השנים רציתי להתחתן ולהקים בית. התחלתי לצאת בשירות הלאומי ותמיד חיפשתי זוגיות. גם הציעו לי הרבה. הרצון לראות אותי מתחת לחופה היה נוכח בדיבור של המשפחה שלי כל הזמן. יאללה חתונה. ובאמת מאוד רציתי למצוא את האחד", היא מספרת. "לאורך השנים פגשתי המון בחורים, כמה מאות, אבל זה פשוט לא היה רלוונטי".
בתום לימודיה במדרשה פנתה ללימודי מוזיקה במכללת הד שבתל אביב. "זה מהלך שהוא לא הכי שגרתי לבת אולפנה, ונבע מכך שהתחלתי בתהליך של חזרה בשאלה. גרתי בתל אביב והייתי במין חיפוש כזה. אלה היו שנים שנגמרו בנסיעה להודו בגיל 27". להודו היא טסה לכמה חודשים של מסע אישי וחיפוש. "אני בעלת נפש של מרחבים, חופש וחיפוש. יש לי נפש שמחפשת המון חיות. בהודו היה לי מאוד טוב. היה שם מקום שהוא מעל הזמן, של ניתוק מהריצה הבלתי פוסקת של החיים ומההישגיות. מין פאוזה מהחיים עם מבט עמוק פנימה. בסוף התקופה שם כבר היה בי צימאון למצוא את הדרך חזרה לעולם הדתי. זה נבע מתוך חיבור לעבודת ה'. המסע שעשיתי היה לעזוב את דרך החיים שמגיעה מהקביעה שככה גדלתי או ככה גידלו אותי, למקום של בחירה וחיבור פנימי", היא מתארת את שינוי העומק שהתחולל בה. "חזרתי לארץ בתחושה שמשהו חדש מתחיל".
לאחר ששבה ארצה המשיכה צביקוש כל העת לחפש את בעלה לעתיד. "כל הזמן יצאתי. התחלתי לצאת גם עם בחורים חב"דניקים וחוזרים בתשובה".
היה מישהו אחד לאורך כל השנים שהקשר איתו היה רציני עד כדי כך שכבר אמרת לעצמך: עכשיו זה עומד לקרות?
"היו לי כמה קשרים רציניים, אבל תמיד בסוף הם נגמרו. היה מישהו רציני בדיוק בתקופה שלפני הודו וגם נפגשנו בהודו, אבל אני סיימתי את הקשר. לא הצלחתי שהלב שלי ייפתח למרות שכל כך רציתי", היא נאנחת. "כנראה שהייתי צריכה לעבור עוד שלבים בדרך".
מה מרגישים אחרי שהחלום מתנפץ פעם אחרי פעם?
"כל הזמן חולמים על בית וזוגיות ושקט וזה פשוט לא מגיע, וכל פעם מחדש את מקווה ומייחלת וזה מתנפץ לך. ככה חייתי במשך תקופה ארוכה מאוד. לא יודעת אם אדם שלא חווה את זה מסוגל להבין את עומק הניסיון. עד גיל 39 זה היה המצב אצלי. זה מטלטל את הנפש בכל פעם מחדש".
ובטח גם ההורים היו מודאגים.
"לא היה לחץ מהם, אבל כל המשפחה שלי נורא רצו את זה בשבילי, וכל כך התפללו וחיכו. כל האחים שלי, חוץ ממני ומעוד אח, כולם התחתנו לפניי, גם צעירים ממני. היה שלב שכבר אחיינים שלי התחתנו לפניי".
בתקופות החגים האתגר היה גדול שבעתיים. "החגים היו התקופה היותר קשה ורגישה. פסח לא היה קל לי בכלל בסיטואציה של הרווקות. היו שנים שלא עשיתי עם המשפחה את ליל הסדר. פשוט נסעתי למדבר ללילות סדר מאורגנים, וההורים שלי היו מדהימים, הם לא נתנו לי אפילו לשנייה את ההרגשה הלא נעימה של 'למה את לא עושה איתנו את החג?'. הם פשוט הבינו שזה מה שאני צריכה ושמחו שאני מוצאת את הדרכים לעשות לי טוב. גם ככה היו לי כאלה מועקות, אז הדבר האחרון שהייתי צריכה זה את ייסורי המצפון של לא נעים ולמה אני לא נשארת איתם לחג".
ככל שהשנים חלפו חשת את השעון הביולוגי מתקתק?
"סביבי היו חברות רווקות שהתחילו להביא ילדים לעולם לבד, ושאלו אותי: את לא חושבת שהגיע הזמן? תמיד עניתי שאני מאוד רוצה ילדים ואני מאוד רוצה להיות אמא, אבל אני עדיין מאמינה שזה יקרה בדרך הרגילה. ונכון שהשעון הביולוגי כבר תקתק בכל הכוח ועשיתי שימור פוריות שנתן לי ביטחון מסוים, אבל הייתי מוכנה להפוך עולמות כדי למצוא את האחד. עשיתי כל מה שיכולתי לצורך כך".
מה זה אומר?
"למשל השתתפתי בסדנה שנקראת 'עד החתונה', שבה הבטיחו לי: אנחנו מלווים אותך עד החתונה. עשו לנו כל מיני תרגילים לדמיין חתונה באופק. שתביני, קניתי לעצמי שמלת כלה. נכנסתי לסלון של שמלות כלה ומדדתי שמלות לבנות".
בחור שמתבייש לשים תמונה
בגיל 39 הכירה בחור ועשה רושם שהפעם הדברים רציניים והולכים לכיוון חתונה. "יצאתי איתו בשלב שחשבתי שאני צריכה לבדוק את הדברים שחשובים לי ולהתחתן, בלי לחכות לניצוצות ולהתאהבויות כמו בסרטים. חשבתי שלא כדאי לצפות שכל הדמיונות האלה שיש לי בראש של איך מתקדמים לחתונה - באמת יקרו. נפגשתי עם מישהו שלפי הרשימה שהייתה לי - זה באמת התאים. על הנייר הכול היה מאוד מתאים. וגם ליוו אותנו כל מיני אנשים".
כשגמלה בליבם ההחלטה להינשא, הם בישרו לכולם: אנחנו מתחתנים. השמחה לא ידעה גבולות. "הודענו לאנשים שאנחנו מתחתנים וזה היה פשוט פרץ של שמחה מטורפת. אנשים התרגשו איתנו בטירוף", היא מספרת. "הרבה מעגלים של אנשים שמכירים אותי והתפללו עליי שנים שמחו ממש בשמחתי. בחתונה שלנו היו לפחות אלף איש. אנשים באו רק כדי לחזות בדבר הזה שאנחנו בשעה טובה מתחתנים".
מהר מאוד זה מתנפץ. מה מרגישים?
"מהחתונה ועד הגט חלפו תשעה חודשים בלבד", היא אומרת ומשתתקת. "בגלל שהתחתנתי בגיל כל כך מאוחר היה לי ברור שאין סיכוי שאני גם אתגרש, אז לקח לי עוד זמן להבין שזה מה שאני צריכה לעשות. הגירושים היו קשים מנשוא. זה ערער אותי לגמרי", היא משתפת בכאב של פירוק הבית. "נשברתי ברמה הכי קשה שהייתה לי בחיים, כי נשבר בי האמון בהרבה דברים, גם בעצמי, גם בזוגיות. בעיקר איבדתי את הביטחון הכי בסיסי במי שאני. למזלי יש לי בכל זאת חושים בריאים. אני זוכרת שהתגרשתי וישר רציתי להתחתן עוד פעם", היא מפתיעה.
אבל את אומרת שהתמודדת עם שבר עצום?
"התמודדתי, זה לא היה קל, אבל הייתי בת 39 והבנתי שאין לי יותר מדי זמן ולמרות הכול, אני הולכת למצוא בן זוג לחיים ואנחנו ניצור משהו טוב ובריא. לתקופה גרתי אצל ההורים שלי, הייתי צריכה ממש להתחזק. זמן קצר אחרי הגירושים התחלתי לצאת, אם כי בסוף לקח לי עוד כמה שנים למצוא את האחד".
למרות הקושי העצום, היה לה ברור שהיא לא מרימה ידיים וממשיכה במסעה אל החופה. "לאורך הדרך היו לי כל מיני הצעות. יצאתי עם אנשים הזויים, אבל תמיד הייתה לי הכרת הטוב לכל מי שניסו להציע. ממש הערכתי את זה. אף פעם לא כעסתי ולא שפטתי. אמרתי: אנשים כל כך רוצים בטובתי. הם השתגעו איך זה שאני לא מתחתנת כבר. זה לא היה נורמלי ולא היה הגיוני בשום צורה. גם היום, אני רואה חברות שלי ואני אומרת: איך זה יכול להיות שהן לא נשואות? כאלה יפות, כאלה מוכשרות וצדיקות וטובות, עם מידות טובות, שאת אומרת זה פשוט לא הגיוני".
בגיל 42 היא עמדה בפעם השנייה מתחת לחופה, שהדרך אליה הייתה רצופה דייטים כושלים וקשרים לא מוצלחים. "עברתי שלוש שנים נוספות של דייטים וציפיות ואכזבות. הייתי עם ליווי מקצועי כי רציתי הכוונה ותמיכה", היא מדגישה.
כחלק מההשתדלות, גמלה בליבה ההחלטה להירשם לאתר היכרויות. "במשך שנים אם היית אומרת לי להירשם לאתר היכרויות הייתי צוחקת. זה לא היה מבחינתי באופציות בכלל. זה לא התאים לי ולאופי שלי. אבל היה שלב שאמרתי לעצמי: יאללה, אני פותחת עוד ערוץ. כי מה שטוב באתרי היכרויות הוא שאת לא מחכה לחסדי הסביבה שיעשו לך טובה וייזכרו בך. את שולטת במה שקורה. כתבתי את הפרטים שלי באתר, ובאמת אחד הראשונים שפנה אליי היה בחור בשם מהרטו", היא מתארת את השיחה הראשונה עם מי שלימים יהפוך לבעלה.
אבל ההתחלה לא הייתה פשוטה. "היה לי חוק כזה שמי שלא שם תמונה שלו, אני אפילו לא פותחת את ההודעה. גם ככה אתר היכרויות זה שוּק, סליחה על המילה, שכל כך קשה להתמודד איתו, אז לפחות שתהיה לי תמונת פנים של האדם. ופה הוא פנה אליי בלי תמונה. אני לא יודעת למה בכל זאת פתחתי את ההודעה שלו וכתבתי לו מיד: אתה רואה ואינו נראה. אז הוא כתב חזרה בכנות שהוא מתבייש. זה נורא נגע בי", היא מתארת בהתרגשות את השיח הראשוני. "זה היה מאוד אמיתי. כי בסוף נכון, זה מאוד מבייש כל הדבר הזה. והיום אני יודעת שהוא אדם מאוד צנוע. זה כל כך לא אופייני לו להיכנס לאתר היכרויות, אבל הוא עשה את מסירות הנפש שלו כדי למצוא את האחת", היא מחייכת.
הוא בן העדה האתיופית, אדם גרוש עם ילד. לא חששת שאת שוב נכנסת לקשר מורכב עם פערים ביניכם?
"הפגישה הראשונה שלנו לא הייתה משהו", היא מחייכת. "הייתי בטוחה שאין סיכוי שאנחנו נפגשים שוב. אבל איכשהו המשכנו להיפגש ולאט לאט נבנה קשר בצורה עמוקה ויסודית. יצאנו ארבעה חודשים. אני זוכרת שהוא אמר לי באיזשהו שלב שהוא כבר יודע שזה זה והוא מבין שזה מה שהוא מחפש בדיוק. זה היה רגע חזק בשבילי. ונכון שבהתחלה היו לי מלא פחדים. הייתי עם הטראומה שלי וגם לפני זה היה בי פחד להתחתן, אבל הוא השרה בי ביטחון. ההחלטה שלנו להתחתן הגיעה מתוך מקום שלם ומתוך שלווה פנימית כזאת. הרגשתי שהגעתי לחוף מבטחים", היא אומרת בהתרגשות.
לפני שנתיים וחצי הם נישאו בחופה מיוחדת בתל שילה. "התחתנו בחתונה קטנה ומרגשת מאוד. אבא שלי ערך לנו את החופה. בחופה הוא דיבר על לוחות ושברי לוחות, ואמר שללוחות השניים יש כוח סגולי מיוחד. הרגשתי שזו גאולה של לוחות שניים. לכאורה גאולה שהיא לא זוהרת ונוצצת, אלא פשוטה ומאוד אמיתית של עצם החיים. זה היה מעמד מיוחד של גאולה כי היה בו חיבור עולמות מטורף. בחופה עמדו יחד הקייס ואבא שלי. הייתה תחושה של שלמות ושל שמחה עד השמיים".
"ה' רוצה שנבנה בית"
כיום בני הזוג צביקוש ומהרטו ווסה חובקים בת מתוקה. "קראנו לה ירוסלם, שזה ביטוי למסעות הארוכים ששנינו עברנו בדרך לישועה הפרטית שלנו. ירוסלם זה ביטוי לגעגועים של כל אחד לירושלים שלו. אני מרגישה שהיא ממש גילום של שנינו, שהיא הגאולה שלנו", היא אומרת מאושרת.
מה את אומרת לרווקים ורווקות שעדיין בתוך המסע שלהם ולא רואים את הסוף?
"שאין דבר שה' רוצה יותר משאנחנו נבנה את הבתים שלנו", היא אומרת בנחרצות. "זה צריך לקרות לכל אחד בדרך ובקצב שלו, אבל לכל אחד מחכה הטוב שלו. אנחנו לא מבינים למה וכמה אנחנו צריכים לעבור במסע הזה, אבל אנחנו יכולים לבחור איך לעבור את זה", היא מחדדת. "אפשר גם להישבר בדרך, לא צריך להיבהל מזה. לפעמים טוב ליפול ואז לקום. מצד שני, האופציה של להרים ידיים ולהגיד, חלילה, 'לי זה לא יקרה' – לא קיימת. גם אני בתקופות הקשות לא ויתרתי לעצמי. החלטתי שאני מושיטה יד לה' ואני יודעת ששנינו שותפים למסע הזה ולרצון העמוק הזה של לבנות בית בישראל".
כבעלת ניסיון, צביקוש מביעה את הערכתה למסע המטלטל שרווקים ורווקות בישראל נאלצים לעבור: "אני מרגישה שמדובר בנבחרת של נשמות שה' בחר בהן. ה' בוחר שזה יהיה המסע שלהן. לא הכול מובן, אבל אנחנו מבינים שה' הוא טוב ושהוא מנהל פה את הסיפור ושככה הוא רוצה להשפיע עלינו טוב, ואני רק רוצה לתת לו יד ולהגיד: הנני. אני איתך", היא קוראת נרגשת. "ואני גם אומרת לרווקות ולרווקים שגם למסע עצמו יש ערך עצום. בכל השנים האלה של החיפוש אני בניתי בית, עוד הרבה לפני שהכרתי את האיש שאיתו התחתנתי. בניתי עוד ועוד יסודות. ובעזרת ה' גם למסע שלהם יהיה סוף טוב".