ניצול השואה רבי ומורי הרב יהודה עמיטל נהג לומר שהדבר היחיד שהחזיק אותו במחנות הנאצים היה שהוא הסתכל עליהם, הרוצחים הנאלחים, ואמר לעצמו: "אני תמיד מעדיף להיות בצד של הנרצחים ולא בצד של הרוצחים".
זה המוסר עליו גדלנו. זו תורת ישראל. מסר ה'לעולם לא עוד' של השואה הוא כפול – 'לעולם לא נהיה עוד קרבנות', אבל גם, 'לעולם לא נהיה כמו הרוצחים'.
בשנה וחצי האחרונות מרחפת רוח רעה במדינה ואוחזת בשם מסורת ישראל. הרוח הזו מנסה להפוך אותנו לחמאס. החמאס שטבח ורצח ואנס וניסה להוביל להשמדת ישראל עלול לנצח. לא בגלל 1850 ההרוגים מתחילת המלחמה. הוא עלול לנצח אם נהפוך להיות כמותו.
דוגמאות לא חסרות, והלוואי והיינו מדברים היום רק על החייל אלאור עזריה ב-2016. החשודים מפרשת שדה תימן, אם יימצאו אשמים. החיילים שמצטלמים עטויים בהלבשה התחתונה בבתים בעזה. השר שקורא לזרוק פצצת אטום על עזה. הנערים הסוררים ששורפים ניידות משטרה בשומרון, החיילים שירו על שיירת ארגון ההצלה והלוואי שיתברר שעשו זאת בטעות ועוד ועוד.
כל הדוגמאות הללו הן יוצאות מן הכלל. שומרי הסף נדרשים לבדוק אותן ולוודא שלא נעשו במסגרתן עבירות על טוהר המידות והדין הצבאי והפלילי. אבל, במקום להבין שמוסדות המדינה, מצ"ח, הפרקליטות, החטיבה היהודית בשב"כ ואחרים הם גופים שמטרתם לחקור ולהציג את בעיותינו לנו ולאור השמש על מנת שנוכל לתקן ולטהר, המוסדות הללו זוכים מתחילת המלחמה למתקפות בלתי פוסקות מצד קואליציית נתניהו ותומכיה.
מטרת ההתקפות היא להחליש אותם ולהפיל אותם על ברכיהם למען לא יעזו למצות את הדין עם המעטים בתוכנו שסורחים. התואר שאנו מרבים להעניק לצה"ל כצבא המוסרי ביותר בעולם הוא אכן תעודת כבוד והיא מחייבת. אותנו יותר מכולם.
העצוב מכל הוא שהקול העיקרי שנשמע בשם היהדות בתקופת המלחמה הוא הקול הקיצוני, הגזעני והאלים ביותר. אנשים מסתובבים בשם היהדות עם תפיסה של "חרבו דרבו", "שימותו כולם" ו"אין חפים מפשע בעזה".
חשוב להדגיש. הסיבה להיות מוסריים ולנהוג על פי העקרון "טוהר הנשק" לא צריכה להתבסס על החשש מהאג או על הדאגה מנקמה בחטופינו שבעזה, על אף שאלה שיקולים ראויים. הסיבה העיקרית צריכה להיות שאנו יהודים שנוהגים על פי המוסר היהודי הרואה בכל אדם, בכל נפש, יהודי ולא יהודי, עולם ומלואו.
אנו בפתח חג הפסח, חג בו אנו מצווים לזכור. "כי גרים הייתם בארץ מצרים". פעם היינו זרים במצרים. המצרים הרגו אותנו. טבחו בנו. זרקו כל בן זכר ליאור. שעבדו אותנו בפרך ובלבנים. ועדיין התורה מזכירה לנו לאהוב את הזר ולזכור את הגרים ואף מצווה ציווי קשה מאד ליישום: "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו"(דברים כ"ג ח׳). אז בהשלכה לימינו, מותר לנו לשנוא את רוצחינו ואת שולחיהם ועוזריהם. אסור לנו להכליל את כולם בלי אבחנה. כך מצווה עלינו התורה בנסותה לעצב אותנו כעם מוסרי וערכי. גם בג'ונגל המזרח תיכוני בו אנו חיים.
עמוק מתחת לרף המודעות הציבורית עבר אירוע חריג שהתרחש ביו"ש לפני כשבוע, בו חיילים ביצעו פעולות בלתי הולמות בפלסטינים בחטיבת יהודה. הרמטכ"ל החדש זמיר לא עבר לסדר היום, הגיע בעצמו לחטיבת יהודה, בדק, הסיק מסקנות, גזר מסקנות אישיות על המפקדים ודאג להפיץ בכל הצבא. כך ראוי. לא למען ידעו הגויים. למען יפנימו היהודים.
אני מקווה שזמיר ימשיך וינהג בתקיפות רבה יותר בכל הנוגע להפרת איסור "נוהל שכן" ושאר נורמות פסולות שחיילי מילואים תיארו שקנו אחיזה בקרב הכוחות הלוחמים בעזה, בהעלמת עין ואולי אף בתמיכת מפקדי היחידות. המלחמה בחמאס קדושה מכדי לחלל אותה בזלזול בחיי אזרחים, נשים, ילדים וגברים עזתים.
דווקא עכשיו, בשעת מלחמה, דווקא בערב חג הפסח, גם כש-59 מאחינו ומאחיותינו חטופים עדיין בעזה, עלינו לזכור את יציאת מצרים בת זמננו. אין לנו צורך לדמיין מהו שעבוד מצרים בימינו. כל שעלינו לעשות הוא לשמוע את תיאוריהם המזוויעים של עמית סוסנה, אלי שרעבי, אביבה סיגל, פרחאן אלקאדי וחבריהם מתארים את שעבוד חמאס כעבדות מזוויעה ורצחנית.
את רגשות הכעס והאיבה עלינו להפנות למחבלים עצמם. את כוחותינו שלנו עלינו לרתום לגיוס מלא של כל בחור וטוב לסדיר ולמילואים, לתמיכה בעורף המלחמתי וגם להתגייסות מלאה למען החטופים ולשיקום השבים מעזה ואנשי העוטף והצפון השבים לבתיהם. המלחמה בחמאס אל לה לבלבל אותנו ולהפוך אותנו לחיות אדם. זה יהיה ניצחוננו על הרוצחים והוא חשוב לא פחות מהניצחון הצבאי עליהם.