פעם, כשהייתי רווק, בתקופה של לפני פסח היינו עושים את הודו. לא שאני ספציפית עשיתי את הודו חלילה, יותר מדויק יהיה לומר שעשיתי פסח אחד בברצלונה וברחתי הביתה, אבל העיקרון נותר זהה. היום לעומת זאת אני לא עושה את הודו. אני עושה את המקרר.
והמקרר, רבותיי, הוא טיול לא פחות מסעיר ולא פחות מאתגר. וכמו טיול במזרח גם הוא יכול לקחת כמה חודשים וגם אותו אתה לא תמיד מסיים עם הפרטנר שאיתו יצאת לדרך. השנה עשיתי את המקרר יחד עם אשתי ושני הבנים הגדולים. התחלנו, כמי שמבינים דבר או שניים בטרקים מהסוג הזה, בצפון המקרר. צפון המקרר הוא אזור קר יותר, קפוא לרוב, וכאן אנחנו פוגשים מקומיים שנשכחו מלב, מוצרים שקפאו בזמן ומהווים תזכורת מרגשת לחיים של פעם.
כשנחתנו על מדף שמאל מיד שוחחנו עם בננה קפואה אחת שמשכה את תשומת ליבנו.
"אני הייתי אמורה להיות בשייק פירות", היא סיפרה בהתרגשות, "פעם הייתה במשפחה הזאת איזה דקה וחצי שהחליטו לחיות בריא וקנו שייקר. אבל מהר מאוד חזרו לפיתה עם שוקולד ושכחו אותי פה יחד עם עוד כמה תותים קפואים".
"תראה מה זה ילד", אמרתי לבכור שלי, "כמה אנחנו יכולים ללמוד מהתרבות המקומית העתיקה".
מחינו דמעה ואז זרקנו את הבננה המרגשת לפח ושלחנו את הילד לשטוף את המדף באמבטיה. הוא ניצל את חלון ההזדמנויות הזה כדי לעזוב את הטרק איתנו ולחבור לאחותו הקטנה שבדיוק ארגנה קבוצה לפינת המשחקים כדי להרוס את מה שכבר ניקינו שם. דינמיקה קלאסית של טיול במזרח.
לא התייאשנו והמשכנו לצידו השני של המקפיא במסלול חתחתים שהסתיים עת נתקלנו בקופסה ללא תווית וללא מאפיינים מזהים. "זה המסתורין של מזרח המקרר", אמרתי לבן מספר שתיים, "פה לא שמים תוויות על אף אחד. אתה לא יכול לנחש מהחזות החיצונית מה נמצא בפנים".
"כתוב על זה קציצות סבתא שושי", העיר הילד.
"כן כן", הסכמתי, "אבל אילו קציצות???"
"מה כבר יכול להיות? קציצות בשר של אמא שלך. יש לה בדיוק סוג אחד", אשתי החליטה שצריך לזרז את המסע הזה כדי להספיק לקונקשן בתנור.
הנחתי את הקופסה המסתורית על השיש עד שתפשיר ותחשוף בפנינו את סודותיה.
הדרמנו לאזור המדף החלבי של המקרר, אזור שמגלם בתוכו הרבה עקרונות של המזרח.
"הנה תראה את היוגורט הזה", אמרתי לבן שלי, "פעם הוא היה חלב. אבל גלגול נשמות הביא אותו למצב צבירה אחר וכיום הוא יוגורט לכל דבר ועניין".
"אז תאכל אותו אם זה כזה מרגש", העירה אשתי תוך שהיא סותמת את האף.
"אני לא רוצה להיות חלבי לפני קציצות הבשר של אמא שלי", חייכתי אליה והמשכתי להראות לבן שלי את נפלאות המדף החלבי.
"תראה את הגבינה הצהובה הזאת", הראיתי לו, "לכאורה תאריך התפוגה שלה חלף כבר בדצמבר, אבל אין להם ממד של זמן פה במקרר, זה קצב אחר של חיים".
"ומה זה הירוק הזה באמצע של הגבינה?" הוא שאל.
"זה הביוטופ שלך בעזרת השם", טפחתי לו על השכם בחביבות, "המורה לא תדע מה נחת עליה".
הילד חייך באדיבות ואז סיפר שהוא בדיוק צריך "לא להיות פה עכשיו" וחתך לטרק עם האחים שלו. נשארנו אני ואשתי לבד לסיים את המקרר. באופן טבעי המסע נהיה הרבה יותר ענייני ותכליתי. ההפך המוחלט ממה שמסע למקרר צריך להיות אם שואלים אותי, אבל אף אחד לא שאל.
ניסיתי לעצור עם אשתי כדי להתרשם מהשוק המקומי במדף העמוס בתבלינים שנשכחו מלב. "ראס אל־חנות", אמרתי לאשתי, "תראי איזה שם אוריינטלי!". אבל במקום להשתאות כמוני מהפולקלור היא התעקשה לברר איזה תבלין הוא קטניות ואיזה חמץ גמור.
"רק תשאלי יותר בשקט מאמי", ביקשתי ממנה, "לא צריך שכולם פה ידעו שאנחנו יהודים".
שיא הטיול מבחינתי היה המפגש המרגש עם רוטב הסויה. סויה, למי מכם שלא מכיר, היא אחד מגידולי התרבות העתיקים ביותר בעולם ומקורה לפני ארבעת אלפים שנה בצפון סין. אז נכון, התרבות הזאת לא לנו וכו', אבל אם כבר אנחנו עושים את המקרר אפשר ללמוד דבר או שניים מחוכמות הגויים. התיישבתי מול הסויה בישיבה מזרחית וניסיתי לפתוח את הראש.
"תגיד לי דבר אחד שמכינים עם סויה ואני משחררת אותך לישון", אשתי קראה עליי תיגר.
"קפה לאנשים בלתי נסבלים", עניתי מיד.
"זה חלב סויה", היא עדכנה.
"טומייטו טומאטו", הפטרתי לכיוונה במהלך לא מאוד חכם, כי זה רק הזכיר לאשתי שלמגירת הירקות לא היינו קרובים להגיע. בשלב הזה היא החליטה שאת הטרק הזה באמת עדיף שהיא תסיים לבד ושלחה אותי אחר כבוד לקרצף את הארון שמתחת לכיור.
קיבלתי עליי את רוע הגזירה והלכתי, לא לפני שעצרתי ליד השיש לפתוח את הקופסה של סבתא שושי. נו נו, התלהבתי לעצמי, מדובר היה בקציצות דג דווקא. ככה זה המקרר, אתה יכול לעשות אותו גם חמישים פעם והוא לא יפסיק להפתיע אותך.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com