מערכת החינוך בישראל סובלת ממחסור חמור במורים. רק לפני שבועיים פורסמה בעיתון זה כתבה שבבסיסה זעקה וקריאה דחופה לגיוס מחנכים, על רקע החוסר הקיצוני באנשי חינוך.
הנתונים משתנים מדוח לדוח, אבל כולם מצביעים על אותה מגמה: חוסר עצום במורים ובמורות, מורים מותשים, מורים שמתחלפים מדי שנה, וגם, בשל המחסור בכוח אדם, כניסת מורים חסרי כישורים וחסרי הכשרה למערכת. זוהי בעיה לאומית ובין־לאומית, אבל לא רק בגלל המספרים. היא עמוקה הרבה יותר.
לצד המחסור, קיימת גם שחיקה קשה בשטח. עומס התפקידים, שעות ארוכות של שהייה - לעיתים סתמית - שבה מחויב המורה, השתתפות בהשתלמויות רבות ללא תגמול, חוסר גיבוי מול אלימות או בעיות משמעת, והיעדר הכרה מקצועית – כל אלו שוחקים את אנשי החינוך. במקביל, תלמידים רבים מרגישים שהחומר הנלמד אינו מחובר לעולם האמיתי, ושהמורים, מוכשרים ומסורים ככל שיהיו, אינם מסוגלים לבדם לגשר על הפער הזה. זו לא אשמתם, ובכלל אין מטרת המאמר הזה לחפש אשמים. העולם השתנה, אבל המערכת לא השתנתה בהתאם.
כדי לשנות כיוון, נדרש שינוי עומק. ההצעה שלי: שילוב הדרגתי ומובנה של אנשי מקצוע מהתעשייה בתוך מערכת החינוך, ומפגשים של תלמידים ומחנכים עם התעשיות השונות מחוץ לבית הספר. לא כתחליף למורה, אלא כצוות משלים. המורה נשאר במרכז, מחנך ומעצב תודעה, וסביבו פועלים אנשי מקצוע שמביאים עימם את העולם האמיתי. הם לא באים ללמד במקומו, אלא כדי לאפשר לו לעשות את תפקידו במלואו.
בשלב הראשון, בבתי הספר היסודיים, ניתן לשלב מורים בהשתלמויות חוץ־בית־ספריות במרכזי חדשנות, מחקר, טכנולוגיה, רפואה ועוד. כך הם ישובו אל הכיתה עם ידע חי ורלוונטי, וייהפכו לסוכני ידע. כמובן, כל זה מחייב תגמול ממשי – בשכר, בקידום ובהכרה. השקעה כזאת תאפשר גם סינון איכותי יותר של אנשי חינוך לעתיד, ותעודד את הטובים והמתאימים להיכנס למערכת.
בשלבים הבאים, בחטיבת הביניים ובתיכון, התלמידים עצמם ישתלבו בהתנסות חיה: בחירת מגמות בתחומים מגוונים, כמו טכנולוגיה, בריאות, פרסום, חקלאות, משפטים, תורה, פסיכולוגיה, רפואה, נגרות, שיווק או עיצוב. ההתנסות לא נועדה "לנעול" את התלמידים במסלול מקצועי, אלא לאפשר להם להיחשף לעולמות תוכן, לעורר את סקרנותם ולחזק את הקשר בין הלימודים לחיים. חלק מהלמידה יתקיים בפרויקטים קבוצתיים, חלק בחונכות אישית, וחלק באמצעות ביקורים שבועיים קבועים במקומות עבודה. אנשי המקצוע ישתלבו גם בפרויקטים של מחקר ויצירה, בשיתוף עם מורי התחום.
החזון פשוט: מורה־מחנך בלב בית הספר, מקצועי ומעודכן בזכות ההכשרה שקיבל והקשר הישיר שלו עם אנשי מקצוע מהשטח. סביבו פועלים אנשי תעשייה, חינוך, רפואה, הנדסה, משפט או תורה, הלוקחים חלק בהוראה ובהשראה. המורה מנווט את ההקשרים, מעצב את המגמות, ואנשי המקצוע מממשים איתו את חזונו. כך נוכל להנגיש תחומים מקצועיים, באופן ובדרך שהתלמיד יחוש ויראה אותם הלכה למעשה. הדבר יהיה נכון גם לתחומי דעת כמו תנ"ך, היסטוריה ואזרחות, שיילמדו לא כמקצועות יבשים אלא כמקצועות חיים ורלוונטיים. כך התלמידים יזכו להבין את ערכם של ערכים, זהות, שיחה, מחקר וחברה.
משרד החינוך יהיה אחראי על התכנון, התקצוב והפיקוח. המורים יובילו את השילוב בפועל, תוך מתן משקל לתרבות הבית־ספרית, לצרכים המקומיים ולרוח החינוכית. במקום לבקש מהם להיות הכול, נבנה סביבם מערכת תומכת, שמחזירה להם את המעמד, הגיבוי והמשמעות.
תחום הבינה המלאכותית הוא דוגמה מובהקת. כמעט כל תלמיד מכיר כבר יישומים זולים של הבינה המלאכותית, אך רק מעטים מקבלים הכוונה אמיתית כיצד לקחת את הכלים הללו ובעזרתם לבנות עולמות ולכבוש פסגות. המורים אינם אשמים. מדובר בתחום חדש ומתפתח, הדורש הכשרה ועדכון מתמיד. כדי ללמד אותו נכון, צריך לשלב אנשי מקצוע מעולם הבינה המלאכותית שיפעלו יחד עם המורים. כך נוכל להוביל חינוך טכנולוגי עם עומק, זהות ונשמה.
מדינות כמו גרמניה והולנד מיישמות כבר שנים מודלים משולבים כאלה. בגרמניה, תלמידים במסלולים מקצועיים מתמחים במקביל ללימודים בתוך בתי עסק ומקומות עבודה. בהולנד, פרויקטים מעשיים משולבים בליבת התוכנית. שתיהן רואות בשילוב הזה לא רק הכנה לעבודה אלא חינוך לכל דבר.
אבל הרווח הגדול מכול הוא המורה. כשהמורים לא לבד, כשיש לידם מערכת תומכת, עשירה, מגוונת, הם יכולים לשוב להיות מה שתמיד היו אמורים להיות: דמויות חינוכיות משמעותיות, מבוגרים מעצבי תודעה. לא רק צינור של חומר, אלא לב פועם בתוך מערכת חיה.
ומאיפה הכסף? המודל המוצע נשען, בנוסף לתקציב מובנה, על שילוב של שלושה מנועים כלכליים: רצון התנדבותי של אנשי התעשייה, מתן תמריצים כמו הקלות במס, והבנה שמדובר בהשקעה בכוח האדם העתידי של אותם גופים עצמם, עם קדימות לגופים שייקחו בכך חלק.
הזמן לדון בזה הוא עכשיו. שותפות. שילוב כוחות. חזון חינוכי חדש. חינוך שמחבר את הילד לעולם בלי לנתק אותו מבית הספר. חינוך שמחזיר את המורה למרכז. זו לא משימה של משרד החינוך בלבד. זו האחריות של כולנו: הורים, מנהלים, אנשי תעשייה ומורים. חינוך שמתחיל בשיחה אמיצה עם המציאות.