פרשת קטארגייט, בלי להתכוון, הפנתה זרקור לנושא שנשאר עד כה מתחת לרדאר של רוב הציבור הישראלי: ההתחמשות הנרחבת של צבא מצרים.
לפי הטענות שעלו בפרשה, הסיקור התקשורתי הגובר בסוגיה אינו מקרי, אלא תוצר של קמפיין קטארי שנועד לשפר את תדמיתה של קטאר, גם במחיר פגיעה בתדמיתה של קהיר.
אך גם אם יש אמת מאחורי הדברים, העובדות בשטח מדברות בעד עצמן: מצרים מתחמשת כבר תקופה ארוכה, בהיקפים גדולים, ובתוך תרחיש ייחוס אחד שנמצא בבסיס פרויקט ההתחמשות המצרי: מלחמה מול ישראל.
מגדילה כוחות בחצי האי סיני
תהליך ההתחמשות המצרי החל כבר לפני כמה שנים. בתחילת הדרך מדובר היה במהלכים שתואמו מול ישראל, במסגרת סעיפי הסכמי השלום, כאשר המצרים ביקשו מישראל רשות להגביר את הכוחות שלהם בחצי האי סיני, הן מבחינת איכות הנשק והן מבחינת כמות הכוחות בשטח. הסיבה הרשמית הייתה המלחמה שניהל השלטון המצרי מול ארגוני הטרור בסיני, שהביעו הזדהות והשתייכות לדאע"ש.
אלא שמאז ההתחמשות המצרית לא עוצרת לרגע. זה התחיל ברכש הצוללות מגרמניה, מה שלימים היווה פרק בתיק הצוללות, כאשר נתניהו אישר לגרמנים למכור צוללות למצרים, והדבר פגע כביכול בהסכמי היתרון האיכותי שיש לישראל מול גרמניה ומדינות נוספות שישראל רוכשת נשק מהן. רכש הצוללות המצרי החל עוד בשנת 2009, כשהאישור הישראלי הגיע רגע לפני הדחתו של חוסני מובארכ מהשלטון המצרי ועליית האחים המוסלמים בהובלת מוחמד מורסי לשלטון, אך הן החלו להגיע למצרים רק בשנת 2016. בשנת 2020 הגיעה הצוללת השלישית מתוך הארבע שישראל אישרה לגרמנים למכור.
משלב זה ההתחמשות המצרית נעשתה ללא הסכמת ישראל, תוך מה שנדמה כהפרה הולכת ומתמשכת של הסכם השלום משנת 79' בין המדינות. כבר בשנת 2020, זמן רב לפני שאירועי קטארגייט הגיעו לעולם, דיווחו חלקים בתקשורת הישראלית, אם כי מעטים למדי, על מסע ההתעצמות הצבאית רחב ההיקף שהוביל הנשיא א־סיסי.
במסגרת אותה התחמשות רכשה מצרים ארבע סוללות S300 מרוסיה, אותן סוללות הגנה אווירית שישראל השמידה באיראן במתקפת התגובה לירי הטילים הבליסטיים שהתרחשה באוקטובר האחרון. הסוללות הוצבו במצרים כבר בשנת 2017, ועלו לכלכלה המצרית המקרטעת לא פחות ממיליארד דולר. הרכישות הללו היוו את אחת מיריות הפתיחה לתופעה שגורמים ביטחוניים ומדיניים מצביעים עליה כבר תקופה: התרחקותה של מצרים מהציר המערבי והתקרבותה לציר הרוסי, בדומה לימי המלחמה הקרה.
מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל נדמה כי הנורות האדומות בקשר למהלכי המשטר בקהיר החלו להידלק. תושבים מאילת שאיתם שוחחנו בחודשים האחרונים מעידים כי הם רואים את המהלכים שמתרחשים בחצי האי סיני, בדגש על תנועת כוחות באזור. לפי עדויות התושבים, התצפיות אינן אירועים נקודתיים, אלא רצף מתמשך של מקרים. "אנחנו יודעים, לצערנו, שאם יתרחש 7 באוקטובר נוסף, הוא יהיה דרך הגבול המצרי, עם כוחות צבא מצריים. הם נערכים לכך", נאמר ל'בשבע'.
הדברים שאמרו תושבי אילת קיבלו משנה תוקף בשיחות שערכנו עם גורמים באוגדה 80, עוצבת אדום האחראית על הגבול מול מצרים. הגורמים הצבאיים סיפרו כי קצב הכנסת הכוחות המצריים לסיני הולך וגובר כבר תקופה ארוכה.
בימים האחרונים נדמה שמצרים עלתה מדרגה נוספת בקירוב כוחותיה לגבול עם ישראל. ביום שני השבוע נקלטו בתמונות לוויין כוחות רבים של הצבא המצרי לכיוון ציר פילדלפי. לפי האתר ערביכ דיפנס, המסקר את צבאות העולם הערבי, זו הפעם הראשונה מאז נחתם הסכם השלום עם מצרים שבה טנקים של הצבא המצרי מגיעים לאזור זה. בנוסף לכך נציב.נט, אתר אוסינט, מידע מודיעיני גלוי, דיווח על פעילות ענפה גם בשדות התעופה והנמלים בחצי האי, שכללה הרחבת נתיבי ההמראה והנחיתה בשדות התעופה, בנוסף לשיפור הרציפים בנמלים.
הנעת הכוחות לעומק סיני וקירובם לאזור ישראל, לצד תגבור הכוחות המסיבי, הובילו את ישראל להגיש תלונה רשמית למצרים ולאמריקנים על הפרת הסכם השלום מצד המצרים. בעקבות כך, האמריקנים ביקשו מהמצרים לפרק ציוד צבאי שהוצב באזור הגבול עם ישראל, בקשה שהמצרים דחו. בתגובה ששלח משטר א־סיסי לאמריקנים נאמר כי מדובר במהלכים שנועדו לאבטח את גבולה של מצרים מול ישראל, וכי מצרים מתכוונת לנקוט את כל האמצעים הדרושים לה כדי להגן על גבולותיה.
למרות ההסלמה והמתיחות הגבוהה, בישראל מנסים להרגיע את הרוחות. גורמים בכירים במערכת הביטחון לא מתעלמים מההתחמשות המצרית ומהפרות הסכם השלום, אך לצד זאת מדגישים כי כל הסימנים מלמדים שמצרים לא נערכת עדיין למלחמה מול ישראל. "ברור שאנחנו רואים הפרות. אי אפשר שלא לראות את ההפרות, ומדובר בלא מעט הפרות. אבל המרחק מכאן ועד למלחמה מול ישראל רחוק מאוד. צריך לומר את זה בצורה ברורה ביותר. מצרים לא נערכת למלחמה מול ישראל, בטח לא בטווח זמן מיידי", הם אומרים.
במה מתבטאות ההפרות?
"בנייה מרובה של תשתיות שאסור להם לבנות לפי הסכמי השלום. יש מינהור רחב־היקף בסיני, הארכת מסלולי טיסה, שזה סימן מקדים לרצון להציב שם מטוסי קרב, סירוב לתת לפקחים האמריקנים להיכנס למתחמים מסוימים. אלה דברים שמדליקים נורות אדומות, וישראל מציפה אותם".
לפקוח עין ולהתארגן בהתאם למצב
"צריך להיות הוגנים ולומר שמצרים אכן הגדילה באופן ניכר את כוחותיה בסיני בשנים האחרונות, והרבה פעמים באישורנו", אומר אלוף־משנה (מיל') ד"ר ערן לרמן, סגן נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון. "אבל יחד עם זה אין מדובר בהזזת כוחות בסדרי גודל שמצרים צריכה בשביל להיערך למלחמה מול ישראל".
למה הכוונה? הרי אנחנו רואים, בין היתר, מספר טנקים גדול בהרבה ממה שמתיר הסכם השלום. וזאת רק דוגמה אחת.
"זה נכון, אבל המספרים עדיין רחוקים ממה שמצרים צריכה על מנת לפתוח במלחמה. בשביל לפתוח מלחמה מול ישראל מצרים צריכה לקדם לחצי האי כוח בסדרי גודל של דיוויזיה. מדובר בצבא שלא מקל ראש בלחימה מול צה"ל, ובשטח פתוח כמו סיני. זאת לא לחימה בשטח בנוי כמו בעזה או השטח ההררי של לבנון. מדובר בשטחי תמרון פתוחים שבהם כל היתרונות המסורתיים של צה"ל יכולים לבוא לידי ביטוי במלוא עוצמתם, והמצרים מכירים בכך. לכן, אם אנחנו לא רואים כוחות בסדרי גודל כאלה בחצי האי, סימן שהמצרים לא נערכים למלחמה מול ישראל בטווח הזמן המיידי".
אם כך, מדוע מצרים מכניסה עוד ועוד כוחות לסיני?
"מאז פרוץ המלחמה המצרים בחשש גדול מנהירה של עזתים למצרים. זה משהו שהמצרים לא מוכנים לו בשום צורה. הכוחות המצריים בסיני נראים כמו כוחות שנועדו לסכל את המהלך הזה בצורה נקודתית. כלומר למנוע מהעזתים לעבור את הגבול למצרים. לצד זה, צריך לומר שאם המצרים ירגישו שזה אכן עומד לקרות, והעזתים יעברו לתוך סיני ומצרים, זה בהחלט עלול לערער את הסכם השלום".
כשרואים את כל המהלכים הללו, החששות שנשמעים בישראל בשבועות האחרונים אינם מוצדקים?
"באופן חלקי. אין ספק שזה מצב מטריד, שצריך לגרום לכך שנסתכל על המצב בצורה מפוקחת, אבל לצד זה יש גם הגזמה, ולעיתים פרועה, בחומרת המצב. האם השיח הקצין בגלל קטארגייט? יכול להיות. בכל אופן, די ברור שבחודשים האחרונים היו גורמים שהגבירו את הלהבות. אבל לצד זה יש לישראל סיבות טובות לחשוש, במיוחד אחרי 7 באוקטובר. אומנם חלק מהשיח הציבורי גובל בפאניקה שאינה במקום, אך זה לא אומר שלא צריך לפקוח עין ולהתארגן בהתאם למצב".
לרמן מסביר כי את המשטר בקהיר מטרידות סוגיות נוספות שאינן נוגעות לישראל בלבד, ובראשן המשברים הפוליטיים המתחוללים בגבולותיה האחרים של מצרים, בתוך אפריקה. המשבר הבולט ביותר הוא סביב סכר הרנסאנס שאתיופיה בונה מאז 2011 על הנילוס הכחול, במעלה הנהר. באתיופיה רואים בסכר מהלך אסטרטגי שצפוי להזניק את הכלכלה הלאומית, בין היתר בזכות ייצור של אלפי מגה־ואטים של חשמל, שחלקם יופנה לייצוא. מנגד, במצרים ובסודאן רווח חשש עמוק כי הסכר יפגע באספקת המים החיונית לשתי המדינות, ובעיקר למצרים, אשר יותר מ־90 אחוזים ממי השתייה והחקלאות שלה מגיעים מהנילוס. הקרב על מי הנהר, כך נראה, מתנהל במתכונתו הנוכחית כבר יותר ממאה שנה, אך שורשיו היסטוריים בהרבה. עוד לפני שנחתמו הסכמים בין מעצמות קולוניאליות בתחילת המאה ה־20, שלטו מי הנילוס במאזן הכוח האזורי. אלא שבעבר לא הייתה למדינות היכולת הטכנית לשלוט בפועל בזרימה, כפי שקורה כיום.
"מדובר במשבר חמור שעוד לא הצליחו למצוא לו פתרון, למרות סבבים רבים של שיחות דיפלומטיות. מדובר באיום שהמצרים רואים בו איום קיומי. אבל זאת רק אחת הזירות שמצרים מרגישה מאוימת מהן. גם האירועים בסודן והכאוס השלטוני שם שיצרו מיליוני פליטים במצרים, מדירים שינה מעיני א־סיסי ואנשיו. חזית נוספת היא סוריה, כאשר מצרים רואה את הכוחות החדשים במדינה, לצד ההשפעה הטורקית, והיא חוששת מעליית כוחות אסלאמיסטיים במדינה. אלה איומים מיידיים יותר בעיני קהיר, והחשש מישראל מגיע רק בשלב מאוחר יותר".
ויחד עם זה, צבא כמו הצבא המצרי, עם היכולות שהוא מחזיק בהן, לא נבנה בשביל איומים מסודן או אתיופיה, אלא נגד מדינה עם יכולות צבאיות ברמות הגבוהות ביותר.
"זה נכון. צריך לומר שכבר בשנות ה־90, כשאני הייתי אחראי באמ"ן על זירת מצרים, היה ברור שתרחיש הייחוס המצרי, זה שעל בסיסו בנו את הצבא המצרי, הוא מלחמה מול ישראל. לא בונים צבא בסדר גודל כזה בשביל להתמודד עם הצבא הלובי או עם הכנופיות הסודניות שנלחמות האחת בשנייה וקוראות לעצמן צבא סודן. צבא כזה בונים בשביל להתמודד מול גוף כמו צה"ל".
מכיוון שישראל לא מתכוננת להפר את הסכם השלום עם מצרים, האם התרחיש הזה נולד מתוך תפיסה שבמוקדם או במאוחר מצרים תחליט להפר אותו?
"בעיניי לא. הסכם השלום עם מצרים הוא אינטרס מדיני מהמעלה הראשונה מבחינת ישראל, וגם מבחינת מצרים. אבל השלטון המצרי, שבסופו של דבר הוא סוג של שלטון צבאי, צריך סיבה כדי להצדיק גם את הכוח הרב שיש לו, וגם את ההתחמשות הגדולה שלו. ולכן צריך לייצר אויב גדול במיוחד, וישראל מתאימה כמו כפפה ליד לצרכים הללו של השלטון המצרי", מסביר לרמן.
רואים בישראל מדינה אימפריאליסטית
"הדבר הראשון שחשוב להבין הוא שמערכת היחסים בין ישראל למצרים היא מאוד חשובה מצד אחד וגם מאוד עדינה מהצד השני. המשמעות היא שבכל הקשור למערכת היחסים הזאת, חשוב לא להיות פופוליסטים ולא לנהל שיח מתלהם", אומרת חברת הכנסת לשעבר רות וסרמן לנדה, לשעבר בכירה בשגרירות ישראל במצרים וכיום חוקרת במכון משגב.
הרגישות נובעת מהעובדה שבין ישראל למצרים יש שלום קר, ולא שלום רגיל?
"זה בהחלט גורם משמעותי. מצד אחד אין מלחמה בין ישראל למצרים כבר עשרות שנים, וזה יתרון גדול, אך מצד שני המצב שברירי, משום שמדובר בשלום קר מאוד. לכן חשוב מאוד להתנהל בעדינות בכל הקשור למערכת היחסים הזאת, אבל יחד עם זה אסור לנו להתעלם מהתעצמות הצבא המצרי, שגם אם אנחנו נתנו לזה את האישור בהתחלה, הם חרגו ממנו בהרבה. וזאת לא סתם חריגה. מדובר בהתעצמות שאני לא מצליחה למצוא לה הסבר שאינו קשור לתרחיש הייחוס שהוא מלחמה מול ישראל".
באילו אופנים זה מתבטא?
"דוגמה בולטת היא מחסני טילים תת־קרקעיים. זה משהו שהוא כלל לא רלוונטי לניסיונות שלהם לנטרל טרור מבית, אלא רק למלחמה מול מדינה כמו ישראל. זה רק נדבך בתוך התעצמות משמעותית, הגם שצריך לומר בכנות שחלק מהסרטונים שרצו ברשתות החברתיות בשבועות האחרונים התבררו כפייק. ויחד עם זה מדובר באירוע משמעותי מאוד, גם בלי הפייק שמסביב".
יכול להיות שההתעצמות המדוברת היא דווקא מפני צבאות או איומים אחרים שאינם ישראל?
"אם זה היה המקרה, מדוע ההתחמשות וההתעצמות מתרחשות בגבול עם ישראל? אם הפחד המצרי הוא מלוב או סודאן, תגבור הכוחות היה צריך להיות בגבולות האלה ולא בגבול הישראלי. לכן אסור להקל ראש בסיטואציה הזאת".
ורסמן לנדה מסבירה כי בהסתכלות ישראלית אין היגיון במהלכים המצריים, שכן לא הגיוני ליזום מתקפה מול ישראל, כשבבית הלבן יושב נשיא כמו טראמפ שמחויב לה מאוד, ובמקביל לכך הכלכלה המצרית ספגה מכות קשות מאוד בעקבות מתקפות החות'ים. אלא שהזווית המצרית איננה הזווית הישראלית. "מצרים רואה בישראל מדינה אימפריאליסטית שיש לה רצון, בדגש על הממשלה הנוכחית, להגדיל את שטחה של ישראל. התבטאויותיהם של שרים בממשלה, שלעיתים גובלות בחוסר אחריות, רק מחזקות את התפיסה הזאת בצמרת המצרית. הם רואים את כיבוש החרמון הסורי, הפעילות הצה"לית בלבנון וכמובן את הנעשה ביהודה ושומרון, כניסיון ישראלי לנצל את ההזדמנות כדי להרחיב את שטחה של ישראל. בעיניים ישראליות אנחנו רואים זאת כצעדי הגנה שלא היינו הולכים אליהם אלמלא היה איום של ממש עלינו, אבל בדרגים הכי בכירים במצרים רואים זאת הפוך לגמרי".
יש דרך לגשר על פערי התפיסות האלה?
"יש, אבל ישראל עושה עבודה רעה מאוד בתחומים האלה. בראש ובראשונה, צריך מערכת אמון מבוססת בין שדרות ההנהגה בישראל ומצרים. קשר אישי שמבוסס על אמון בין הצדדים יכול לפתור את פערי התפיסות הללו או לכל הפחות לצמצם אותם. אבל זה לא קיים כיום. בעבר היו מערכות קשרים שכאלה, כמו בימי בנימין בן אליעזר. חשוב לציין, לא מדובר במותרות, אלא בכלי מרכזי במארג היחסים שבין המדינות. בלי הדלת הזאת למשטר בקהיר יהיה קשה מאוד להוריד את גובה הלהבות ולפוגג את המתיחות. הבעיה שמערכת אמון שכזאת לוקח זמן לבנות. זה חלק מכל מערכי ההסברה הישראליים, ואנחנו מאוד חלשים בזירה הזאת".
מתנגדים בתוקף להכנסת עזתים לשטחם
נקודה עיקרית נוספת שעליה מצביעה וסרמן לנדה היא השנאה המושרשת באוכלוסייה המצרית כלפי ישראל. מדובר בשנאה שנבנית עוד מגילי בתי הספר היסודיים, שמלמדים תכנים של תוכניות ממשלתיות שמעודדות שנאה כלפי ישראל. "זה מתחיל במערכת החינוך, שם אנחנו רואים שמדובר בהכתבה ממשלתית של תוכניות השנאה האלה נגד ישראל. וכשזה המצב, קל מאוד למערכות אחרות כמו גילדות מקצועיות או התקשורת המצרית להפיץ שנאה כלפי ישראל. העם המצרי שונא אותנו, וזה נוצר בעידוד השלטון", היא אומרת.
מה האינטרס של השלטונות המצריים לעשות זאת? הרי הסכם השלום הוא אינטרס מצרי לא פחות משהוא אינטרס ישראלי, ובמקרה שכזה מה ההיגיון להסית את העם נגד מדינה שיש לך הסכם שלום איתה?
"זאת שאלה מעולה, והסיבה היא הפחד של השלטון המצרי מכך שהעם יצא נגדם ויפיל אותם. זה אירוע של ביצה ותרנגולת. מצד אחד הם מדרבנים את ההסתה נגד ישראל, ומצד שני עומדים בפני שוקת שבורה כשהם לא יכולים להתנגד לכך. בסופו של דבר הרבה החלטות מצריות מתקבלות מפחד פנימי מפני תרעומת".
ישראל הייתה יכולה לנסות לשנות את המצב?
"בוודאי, אבל היא מעולם אפילו לא ביקשה זאת. אפילו כשהמצרים ביקשו סיוע מישראל, היא לא התנתה אותו בהפסקת ההסתה בבתי הספר. וזה לא שמדובר במהלך בלתי אפשרי, שכן אנחנו רואים בעקבות הסכמי אברהם שבאיחוד האמירויות חל שינוי מקצה לקצה בנושא. אפילו בערב הסעודית אנחנו רואים תזוזה בתחום. במצרים, כמו גם בירדן וברשות הפלשתינית ורצועת עזה, המצב אותו מצב, וישראל לא פועלת כדי לשנות אותו. אחרי חתימת הסכמי אברהם היה ניסיון מצד מצרים ללכת באותו מסלול כמו האמירתיים, אבל מהר מאוד הוא דעך, עד שב־7 באוקטובר הוא הופסק לחלוטין".
פרוץ מלחמת חרבות ברזל הוא נקודת מפנה במערכת היחסים שבין ישראל למצרים, ולא בכדי. החשש המצרי מפני הגירת העזתים לשטח מצרים נובע משלל בעיות פנימיות, כשבראשן ניצב חוזקה של תנועת האחים המוסלמים במדינה. "המצרים לא רוצים ולא מוכנים בכלל לשמוע על האפשרות שהם יקבלו אחריות על רצועת עזה והאזרחים שבה. מבחינתם זה איום קיומי. לא סתם מצרים סירבה לקבל את עזה במסגרת הסכם השלום", אומרת וסרמן לנדה.
אם הם כל כך לא רוצים לקבל את האחריות על הרצועה, מדוע הם אפשרו את פרויקט המנהרות של חמאס שדרכו הגיע רוב הנשק לרצועה?
"המצרים העדיפו לעשות עסקה עם השטן מבחינתם, במטרה שלא לשתף פעולה עם ארגוני הטרור שבסיני. לא מדובר בהעלמת עין, כי דבר כזה לא יכול להתרחש במדינה כמו מצרים בלי שהדרגים הגבוהים ביותר מודעים לכך. אז מבחינת המצרים המחיר של אותו שיתוף פעולה היה שלחמאס יהיה נשק שיציק לישראל. זה מחיר שגם אם הם לא אהבו, הם בהחלט היו יכולים לחיות איתו. התעשייה הכלכלית סביב המנהרות הייתה תוצר משנה, שלא מאוד התנגדו לו במצרים".
מה החשש המצרי מפני הגירת עזתים לרצועה? הרי מדובר במדינה של כ־110 מיליון בני אדם, מיליון וחצי עזתים יערערו את היציבות שם?
"בהחלט. קודם כול המצרים יודעים שכל תושבי עזה, ללא יוצא מהכלל, הם אנשי חמאס או תומכי הארגון. חמאס הוא תנועת האחים המוסלמים, והדבר גם כתוב באמנה של הארגון. מצרים רואה באחים המוסלמים איום ממדרגה ראשונה, כשהיא גם יודעת שלתנועה יש בסיסי תמיכה נרחבים במדינה, למרות ניסיונות מאוד אגרסיביים למנוע תמיכה בתנועה, כולל חיסולים של תומכים. מבחינת השלטון בקהיר, הכנסתם של העזתים למצרים שקולה להכנסת רעל לגוף", היא מדגישה.
ולאור החשש הזה, שמתגבר ככל שמדברים יותר ויותר על תוכנית טראמפ, החשש מהסלמה בין המדינות עולה?
"יותר מזה. אני מעריכה שמצרים נערכת למלחמה. אני מקווה מאוד שאני אטעה, ואני לא אומרת זה בשביל להבהיל לחינם. אבל ככה הדברים נראים בעיניי בשטח. ישראל חייבת להיערך לכך, במיוחד אחרי 7 באוקטובר. כמובן מדובר בהיערכות צבאית, אבל לא רק. חייבת להגיע גם מערכה מדינית, שהמטרה הראשונה שלה היא למנוע מהמתיחות הזאת להידרדר לכדי מלחמה".