בליל הסדר השנה, כשהכול יתחבר, המצה והיין, ההגדה והקושיות, הילדים סביב השולחן והלבבות הנרגשים, נזכור ונאמר בקול רם: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". לא כסיפור רחוק, אלא כמציאות עכשווית. דורנו, דור תשפ"ה, חי את יציאת מצרים לא כזיכרון אלא כהתרחשות מול עינינו.
אנחנו חיים בעידן של כאב גדול ומשבר עמוק, אך גם של ניסים ונפלאות. אל מול אויב אכזר שחשב ואולי עדיין חושב שיוכל לכופף את רוחנו, ראינו את גבורת ישראל מתגלה במלוא עוזה. חיילי צה"ל, לוחמים בסדיר ומילואים, קמו כאיש אחד בלב אחד, חצו נהרות של דם ואש, התייצבו למערכה בלי להסס. מכל גוני העם הם התייצבו כדי לראות ולעשות את גאולת ישראל. עם ישראל כולו ראה את הכוח הפנימי, את האמונה, את העוצמה.
אבל לא רק הלוחמים עצמם, גם בנות הזוג, הנשים הגיבורות שנשארו בעורף, שנשאו על גבן משפחות שלמות, שהחזיקו את הבית והאמונה - גם הן חלק עיקרי ביציאת מצרים של אז ושל ימינו. גבורתן חרישית ועלולה להיראות כשקופה, אך לא פחות עוצמתית ואיתנה.
כמו אז גם היום, אנחנו חווים "מכות מצרים" מודרניות: חושך של טבח, דם של אחים ואחיות, ארבה של זירות אויב, והלב נקרע. כמו אז גם היום, נדרשת מנהיגות שמסוגלת לראות מעבר לאופק. מנהיגות כמו זו של משה רבנו, העניו מכל האדם, שידע לשאת עם קשה עורף מתוך אהבה אין־סופית, אהבת אמת. שלא ברח מהאתגר אלא התייצב מול פרעה, מול הים, מול תלונות העם, בכל הכוח. זהו שיעור נצחי למנהיגינו: לא להיגרר אחרי הרוחות, אלא להוביל מתוך חזון, ענווה ונאמנות לאמת.
פסח הוא גם זמן שמזכיר לנו את הערך של כל יהודי ויהודייה. "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי", אומר המדרש. בשעת קריעת ים סוף אפילו הפשוטה שבנשים, "שפחה על הים", זכתה להתגלות אלוקית עוצמתית, גדולה יותר מזו שראה יחזקאל הנביא. השנה כל אחד - תינוק, סבא, חייל, אם צעירה - כולם שותפים בגאולה. בליל הסדר אנחנו פותחים את הדלת ואומרים: "כל דכפין ייתי ויכול". אין דבר כזה יהודי שולי. כל נשמה היא עולם, כל יהודי הוא סיפור של גאולה.
השנה, במיוחד השנה, השולחן הערוך מזכיר לנו את אחדותנו. משפחות מכל המגזרים, מכל הדעות, יושבות סביב אותו שולחן סדר, ממש כמו שבשדות הקרב, באוהלי הפיקוד ובחדרי הפצועים התחברנו מחדש ללב האחד שלנו.
אצלנו, ובעוד בתים רבים בישראל, לצד ה"שולחן עורך" ומה נשתנה, יהיה גם כיסא ריק מחכה בעבורם. בעבור 59 האחים שלנו, חטופים שעדיין לא שבו משבי חמאס. לא נשכח, לא נפסיק להילחם ולא ננוח עד שישובו כולם.
סיימנו את הסתיו והחורף הקשוחים והמאתגרים, ועכשיו פנינו לאביב. ברכת האילנות המיוחדת מספרת את סיפורנו כאומה. זה נכון תמיד, אבל עכשיו אף יותר. עץ ועוד עץ, ברייה ועוד ברייה. והלב מתרחב מהיופי. נדמה שגם בורא העולם אומר לנו: תראו כמה טוב יש בעולם, תראו כמה יופי טמון בכל אדם. בפריחת האילנות יש משהו מרפא, משהו שמחבר אותנו חזרה למהות הפשוטה של חיים טובים, של אהבה, של חירות.
השנה, כשנסב אל השולחן ונאמר "השתא עבדי - לשנה הבאה בני חורין", נדע: אנחנו כבר בדרך. יציאת מצרים לא תמה. היא בנו, והיא ממשיכה. בגבורת הלוחמים, בכוח של המשפחות, באמונה שלא כבתה, בתקווה שנשיב את כל אחינו וננצח.
שנהיה ראויים לה.