אינני יודע מי ניסח לראשונה את התפיסה שעיתונות חופשית היא כלב השמירה של הדמוקרטיה. בעיניי זו תפיסה נכונה. במדינה דמוקרטית אין תחליף לחופש העיתונות.
מדי ארבע שנים נדרשים אזרחי המדינות הדמוקרטיות להחליט בבחירות חופשיות למי ייתנו את המנדט לשלוט עליהם, ולשם כך הם זקוקים למידע מהימן ובלתי תלוי על המועמדים, על המפלגות המתמודדות, ובכלל על מה שמתרחש.
אשר על כן, עיתונות חופשית ומגוונת היא נכס, וזאת למרות הבעיות העצומות המובְנות בה, ויש בעיות: הרדיפה המתמדת אחרי סנסציות, עיתונות מטעם שמתחזה לעיתונות אובייקטיבית, הטעיה מכוונת לפי השקפת עולמו של העיתונאי, פייק ניוז. לא חסרות בעיות. עם זאת, כל הבעיות האלה אינן מייתרות את הצורך בעיתונות חופשית.
ואולם מעבר לבעיות לא פשוטות אלה, שקיימות גם בימים כתיקונם, לאחרונה נוצרה בעיתונות הישראלית בעיה נוספת, חמורה בהרבה. תזכורת מוחשית לבעיה זו הזדמנה לי במוצאי השבת האחרונה. כאשר חזרנו כל המשפחה, על ידי הדלקת המכשירים הסלולריים שלנו, מעולם השבת שכולו מעין עולם הבא לחיק העולם הזה, כדי לוודא שלא פספסנו איזה מגה־אירוע שמשנה את הכול, נאנח אחד מבניי ואמר בנימה של אבחון פסיכולוגי: תשמע, אנחנו מדינה בהפרעה. אינני זוכר מה הייתה בדיוק העילה לאמירה זו, אבל כולנו הסכמנו עימו. כמות ההתבטאויות הקיצוניות המרצדות להן על המסכים שוברת כל שעה שיאים חדשים.
אלא שלמחרת, כאשר יצאתי לכמה פגישות וסידורים בעיר, נרגעתי. לא, המדינה לא בהפרעה. רוב האנשים שאני פוגש הם אנשים שקולים, כלומר הם שוקלים צדדים לכאן ולכאן לפני שמגיעים למסקנות. אני לפחות לא מכיר אישית אף אחד, דתי או חילוני, שלא מודע לשיקולים לכאן ולכאן בכל הסוגיות הבוערות שעל הפרק: עתידה של עזה, החטופים, הסוגייה האיראנית, יהודה ושומרון, הכול. האנשים שאני פוגש שוקלים דברים לכאן ולכאן ובסוף מגבשים להם עמדה או חצי עמדה, רבים מהם תוך אמירה: מזל שאני לא נמצא במקום מקבלי ההחלטות. זו אמירה שחוזרת על עצמה אצל רבים. במצב שמדינת ישראל נמצאת בו היום זו נראית לי בהחלט אמירה סבירה. כללו של דבר, המדינה לא בהפרעה, לפחות לא במחוזות שאני מסתובב בהם. מי כן בהפרעה? פוליטיקאים שמחפשים תשומת לב, וכן, התקשורת. רבים מאנשי התקשורת עצמם וכן הרוב המוחלט של האנשים שהם בוחרים לראיין מתבלטים בדעות קיצוניות חד־ערכיות שהם דואגים להשמיע בצורה דרמטית כמה שאפשר, וכמעט תמיד באופן חד־משמעי המאפיין את יודעי הדבר שמבינים הכול. זאת ועוד, חלק מהעיתונאים והשדרנים הפכו בעצמם למסיתים או לשותפים להסתה. כך קרה שבישראל כלב השמירה של הדמוקרטיה משמיע כל העת קול נביחות רמות מדי המחרישות את האוזניים ומלהיטות את הרוחות, ובכך חוטא לתפקידו.
אביא דוגמה אחת מני רבות, רבות מאוד. לאחרונה שמעתי תוכנית אקטואליה באחת מרשתות הרדיו. אחד מעורכי התוכנית גידף את שר הביטחון ישראל כץ על שהעז לומר שמדינת ישראל עושה יותר ממה שכל מדינה אחרת הייתה עושה בעבור חטופים, והשני חיזק את דברי הגידופין של הקולגה שלו בטענה שאירועים עם כל כך הרבה חטופים לא היו בשום מקום בעולם, ולכן אין לכץ בכלל עם מה להשוות. ובכן, היו גם היו, והנה העיקריים שבהם: בשנים 1980-1979 התחולל משבר 52 בני הערובה בשגרירות האמריקנית בטהרן. בשנת 1996 חטפו צ'צ'נים אונייה עם יותר מ־200 נוסעים בים השחור. באותה שנה לקחו טרוריסטים פרואנים מאות בני ערובה בשגרירות היפנית בלימה, בירת פרו. מקרה נוסף, בשנת 2002 לקחו טרוריסטים צ'צ'ניים יותר מ־800 בני ערובה בתיאטרון במוסקבה. בשנת 2004 השתלטו טרוריסטים צ'צ'ניים על בית ספר רוסי עם 1,300 תלמידים בני 18-7. ובניגריה נחטפו בשנתיים האחרונות יותר מ־5,000 איש בחטיפות המוניות. וכאילו לא די בכך, בפקיסטן נלקחו בתחילת השנה יותר ממאה חיילים פקיסטנים כבני ערובה על ידי כוחות מורדים.
להוציא את משבר בני הערובה האמריקניים באיראן, שהסתיים בהסכמתה של ארצות הברית להפשיר כספים איראניים שהוקפאו בבנקים אמריקניים, בכל אירועי בני הערובה שציינתי לא נענו דרישות החוטפים, שכללו נסיגה צבאית של האויב ושחרור מחבלים או כופר כספי. החטיפות הסתיימו או בכניעה של הטרוריסטים או בשחרור צבאי מוצלח או, ואלה רוב המקרים, במרחץ דמים במהלך שחרור צבאי פחות מוצלח.
המדינה היחידה בהיסטוריה שנסוגה צבאית ושחררה אלפי טרוריסטים תמורת חטופים היא מדינת ישראל. אנחנו שמחים בכל מי שחזר ומייחלים לחזרת שאר החטופים, אף שיש מחלוקת בעניין המחיר. מחלוקת שהתקשורת, כלב השמירה של חופש הדעות, הוציאה אל מחוץ למאגר המחלוקות הלגיטימיות. יהיה אשר יהיה, שום קצף העולה על שפתיו של פרשן רדיופוני זה או אחר לא ישנה את נכונות העובדה שציין כץ. אציין עוד שבאותה תוכנית אקטואליה דיברה אם של חטוף. גם היא באה בהאשמות נגד ממשלת ישראל, אבל הטון היה טון ענייני ולא מתלהם. מהיכן לקח לו האיש היושב מאחורי המיקרופון, שבניגוד לאמא הגיבורה של החטוף אינו מעורב אישית, את הזכות לדבר בצורה שלוחת רסן כל כך ולגדף שר בממשלה שטוען טענה שהיא נכונה עובדתית?
יהי רצון שלקראת חג החירות הבא עלינו לטובה נזכה לשחרור כל החטופים ולמפלת אויבינו וכן לתקשורת מאוזנת יותר שתמלא את תפקידה כראוי.