מה נשתנה באמת?

פסח נחשב כאחד החגים החשובים והמקודשים ביותר ביהדות, וליל הסדר מהווה מועד של חגיגת הזהות הלאומית של העם היהודי לדורותיו בארץ ובכל פזורות הגולה.

אבל לצד העומק ההיסטורי והרוחני שלו, הוא מציע גם מרחב של שחרור מכבלי השגרה על ידי מנהגים פרועים, נועזים ומשעשעים, המרסקים את המוסכמות החברתיות והמשפחתיות המקובלות. הכיצד?

ספר חדש ומקורי -מסע מחקרי מרתק, ראשון מסוגו גם ברמה עולמית- מעלה, כי רבים ממנהגי הפסח שאבו השראתם ממנהגי הנוֹרוּז, ראש השנה הפרסי הזורואסטרי העתיק ,שנחוג באביב (בסמוך לפסח) ברוב פאר והדר בתקופת האימפריה הפרסית הסאסאנית, שתחת חסותה נכתב גם התלמוד הבבלי, הקודקס ההילכתי של העם היהודי. רבים ממנהגים אלו היו עתירי סגולות מיוחדות או נשאו אופי לא נורמטיבי, ולפיכך היו אטרקטיביים מאוד ופופולריים בקרב היהודים שהתגוררו בבבל ובפרס. חכמי ישראל הצליחו בגאונותם לגייר את המנהגים הזרים באופן יצירתי ומקורי, להעלותם בקודש ולהעניק להם את המשמעויות הדתיות והלאומיות המוכרות לכולנו.

במרכז הדת הזורואסטרית נעדרת הפסלים עומד המאבק בין האור לחושך ובין הטוב לרע. נוֹרוּז (שמשמעות שמו בפרסית היא: "יום חדש", שנה חדשה) חל ביום השיוויון האביבי, בו היום והלילה שווים, ומכאן ואילך הולכים הימים ומתארכים- סמל להתגברות האור על החושך וניצחון הטוב על הרע באחרית הימים. נוֹרוּז היה חג מפואר ומרשים ביותר, שמח מאוד ואהוב במיוחד. חגיגתו ביום השיוויון גרמה לכך שראש השנה עמד בסימן של שלום אחווה, רעות ושיוויון בין המעמדות השונים בחברה, שבימים כתיקונם חצצו ביניהם חומות גבוהות ובצורות, כמיטב המסורת של החברה הפטריאכלית השמרנית.

לפיכך נהגו למשל עניים להתרועע עם עשירים ביום זה ולהתארח בבתיהם ללא הזמנה, והיה זה המועד היחיד בשנה בו אירח המלך את ההמון בארמונו והחליף עימו מתנות. מנהגי הביקורים המיוחדים בחג זה הביאו לכך שדלתות כל הבתים היו פתוחות וכל אחד היה מארח ומתארח. לפיכך נמצא במקביל, שרק בליל הסדר מקובל לפתוח את דלת הבית בהזמנה המכבדת את החלשים בחברה שנשארו לבד: "כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל....", דהיינו: "כל הרעב יבוא ויאכל...". בבבל וברבות מארצות המזרח נהגו להשאיר את הדלת פתוחה, כמו בנורוז. אולם בארצות אשכנז היו פותחים את הדלת רק לזמן קצר, בשל החשש מעלילות דם שרבות מהן אירעו דווקא בפסח.

מהצד השני התבטא השיוויון בנורוז הקדום גם בהפלת כל המחיצות החברתיות, המעמדיות והמגדריות, ובמעשים חריגים המנוגדים למוסר המקובל: אנשים ונשים היו מתחפשים אלו לאלו, אנשים פשוטים פגעו במכובדים ואף שדדו אותם לאור יום, נשים הרימו ראש כנגד בעליהן, ילדים- כנגד אבותיהם, ועוד כהנה וכהנה. מין "ונהפוך הוא" ליום אחד, המאפשר שחרור הלחץ שנצבר כל השנה, שלאחריו שב הסדר על כנו והחיים חוזרים למסלולם כרגיל. משום כך נמצא גם בליל הסדר התנהגויות מגונות ולא חינוכיות כגון גניבת האפיקומן (מנהג שבעבר היה בעל אופי חוליגני הרבה יותר מזה המוכר כיום), מנהג המלקות ב"דיינו", חיוב כל הנשים בשתיית 4 כוסות יין על אף החשש לשיכרות על כל המשתמע מכך...ועוד ועוד. אין תימה איפוא שרבים מחכמי אשכנז ובראשם רש"י לא אהבו את המנהגים פורקי העול הללו ודרשו להחרימם. השם "ליל הסדר" הוא מעין קריאת תיגר של "סדר שיהיה פה!!!!". בארצות המזרח קראו לערב זה בשמות כגון: "ליל הגדה", "ליל פסח" ועוד. כאן גם התמידו מיני מנהגים פרועים להתקיים בערב פסח בקהילות שונות גם במאה העשרים...

חכמינו הסבירו את המנהגים יוצאי הדופן הללו כ"היכרא דתינוקות" (עניין המצוי בתלמוד הבבלי בלבד, ולא בתלמוד הירושלמי..), כפרקטיקות משונות שעשויות להתמיה את הילדים ולאתגר אותם, כדי שיישארו ערים וישאלו שאלות על המעשים המוזרים, וכך תיווצר הזדמנות מצויינת לספר להם את הסיפור הלאומי של יציאת מצרים ולקיים את מצוות "והיגדת לבינך".

אם נשווה בין הפריטים הסימליים שעל שולחן הסדר לאלו שעל השולחן הטיקסי של נורוז הקדום, נגלה דמיון מדהים. וכך לדוגמא, בנורוז היתה חובה לאכול רק מאכלים מתוקים, כדי להבטיח שכל השנה תהיה מתוקה. מכאן מגיעה גם מתיקותה של החרוסת, שאף המרקם שלה ושמה מקבילים למאכל ידוע על שולחן הנורוז העתיק שנקרא "הריסה"...

אסתר שקלים, מה נשתנה באמת? השפעות ראש השנה הפרסי הנוכרי הקדום (ַהנּוֹרוּז) על מנהגי פסח וההגדה בעדות ישראל, כרמל ירושלים תשפ"ד הספר מבוסס על עבודת הדוקטורט של אסתר שקלים באוניברסיטת ת"א

המחברת היא חוקרת קהילות ישראל, אוצרת אמנות יהודית ומשוררת. חוקרת אורחת במרכז אליאנס ללימודים איראניים, אוניברסיטת תל אביב.