לפני כשנה שמעתי סיפור שלא עזב אותי מאז. אחת המורות, רווקה בסוף שנות השלושים לחייה, סיפרה לי על ערב פסח שלא קל לשכוח.
היא חיה לבדה במרכז, ולבקשת הוריה – שחזרו והדגישו שבלעדיה שולחן הסדר לא יהיה שלם – היא נסעה לבלות את החג בבית הוריה. אלא שכשהגיעה, גילתה שהחדר שלה, אותו חדר נעורים שבו גדלה, הועבר זה מכבר לאחותה הצעירה שהתחתנה לפני עשור, אם לחמישה ילדים. ההורים, בלי הרבה היסוס, כיוונו אותה לספה בסלון.
כשהעירה על כך לאמה – בניסיון להבין את ההיגיון – נענתה כך: "את באמת חושבת שנשים את אחותך, בעלה והילדים בסלון? זה רק ללילה אחד".
"רק ללילה אחד?" חזרה אחריה. ואז, בלי להתבלבל, איחלה להם חג שמח, לקחה את המפתחות, ויצאה מהבית.
"לאן את הולכת?", שאלה האם בתדהמה.
"לא יודעת", ענתה, "אבל למקום שבו יכבדו את הפרטיות שלי".
הקשבתי לה ולא היה לי ספק: היא עשתה את הדבר הנכון. לא כי לא כואב להורים. להפך – אבל לפעמים דווקא כדי לשמור על הקשר צריך להציב גבול ברור.
היא הוסיפה וסיפרה שזה לא היה מקרה בודד. גם שנה קודם לכן ישנה על אותה ספה, מתבוננת באחותה שמתארת באקסטזה את בת המצווה שעתידה לערוך לבתה – מול מישהי שעדיין ממתינה לחופה.
הורים, אחים ואחיות – שימו לב: ליל הסדר הוא זמן משפחתי, אבל עבור מי שעדיין לא הקים משפחה, הוא עלול להפוך לרגע של בדידות צורבת בתוך ההמולה. לא מתוך מסכנות – אלא פשוט משום שהמרחב שניתן להם מרגיש לפעמים כמו קריאת תיגר על מקומם סביב השולחן.
אם אתם מזמינים – אל תזמינו רק כי "ככה צריך". הזמינו כדי לארח באמת. תנו להם חדר. תתנו להם כתף. ובעיקר – תנו להם להרגיש שהם שייכים, לא בגלל שיש להם ילדים או בן זוג, אלא בגלל שהם עצמם – שלמים, ראויים, ואהובים.
גם אם הלב נשבר. ובעיקר – אם הוא נשבר.
חג שמח.
אבינועם הרש מאמן בפרוייקט 252, עוד לא מנויים לפרוייקט? מכאן מצטרפים בקלות >>