1.
ביום חמישי שעבר זכיתי לקחת חלק באירוע מרגש ומיוחד של שמחה יהודית-ישראלית אמיתית. שמחת חתן וכלה, שגם הייתה כנדבך בבניין חורבה מחורבות יישובי העוטף, והיה בה גם חיבור נדיר בעוצמתו של הקרע שבתוכנו.
על הדשא הסמוך לחדר האוכל בקיבוץ בארי, אל מול השמש הנוטה לשקוע בימה של עזה, בן הקיבוץ נדב בכר בא בברית הנישואין עם הדר אידלס, מתנחלת דור שלישי מהיישוב הר ברכה. ברחבה הסמוכה לחדר האוכל התקבצו וחגגו יחד בשמחה גדולה קיבוצניקים ומתנחלים, דתיים מסורתיים וחילונים, אזרחים וקציני צבא בכירים בהווה ובעבר.
כל חתונה היא שמחה ומרגשת, אבל לא בכל יום מתקיימת חתונה בבארי שאחרי ה-7.10. בעצם קיומה דווקא שם היה מסר חזק של "התנערי, מעפר קומי". מבחינה ביטחונית, האפשרות לקיים אירוע כזה של מאות אזרחים וחיילים תחת כיפת השמיים סמוך לעזה, המחישה היטב את הפגיעה המאוד משמעותית שפגעו חיילינו בכוח ההתקפי של חמאס. אילו יכלו אויבינו, הם היו מאוד שמחים לפזר את האירוע החגיגי הזה ברקטות ופצצות מרגמה, כפי שפיזרו בבהלה לפני שנה וחצי את החוגגים במסיבה ביער רעים הסמוך. את המלאכה בעזה צריך לסיים ומהר, אבל אין ספק שכבר מרגישים תוצאות.
2.
החתן נדב, חוזר בתשובה ובעצמו קצין בצה"ל, הוא בנו של תושב בארי האלוף (מיל') יוסי בכר, שאימו נרצחה בידי מחבלי חמאס בטבח בקיבוץ בארי. בכר עצמו היה מגיבורי היום הזה, כאשר תפס עמדת מסתור באחת החצרות בקיבוץ וחיסל מחבלים רבים ברובה שבידו. את הכלה הדר הכרנו מזה כמה שנים כאחותו של חתננו אורי. באתי לחתונה בהזמנת הוריה, מחותנינו היקרים הרב יעקב ועדית אידלס, שנולדו וגדלו שניהם בקרית ארבע וכיום הם מוותיקי היישוב הר ברכה. הצגתי את עצמי לאלוף בכר כמי שזכה להקדים אותו בכמה שנים בלהיות מחותן שלהם.
למרות שכבר עבר את גיל 50, הרב יעקב אידלס מגויס בהתנדבות למילואים מאז תחילת המלחמה. בנו, חתננו אורי, לוחם חי"ר במילואים, היה בקו האש בעזה כמחצית מהזמן הזה, כשבין תקופת מילואים אחת לשנייה ולשלישית חזר לשקוד על התורה בבית המדרש הירושלמי 'ארץ חמדה'. כאלה המתנחלים וילדיהם - מיישבי הארץ, לומדי תורה וגם מחרפי נפשם במערכות ישראל. אשרינו שזכינו ללוותם בדרכה של תורת ארץ ישראל בדור הגאולה.
אם הכלה, עדית, היא בתו של הגאון הרב דב ליאור שליט"א, שהתכבד בעריכת חופתה של נכדתו. הרב ליאור, מגדולי וזקני רבני הציונות הדתית, עורך חופה בקיבוץ בארי – גם זה לא מהדברים שקורים בכל יום.
3.
מסר הציפייה והדרישה לשחרור החטופים שעוד לא שבו מעזה זועק מקירות המבנים בסביבות חדר האוכל. מי שנבחר לבטא זאת בתפילה תחת החופה היה אבידע בכר, בן-דודו של אבי החתן, כשהקהל עונה אחריו בשירת "אחינו כל בית ישראל".
אבידע בכר איבד ב-7 באוקטובר את אשתו ואת בנו, וגם את אחת משתי רגליו. זה לא מפריע לו לעמוד זקוף ואיתן. אמרתי לו שהוא מוכר לי מהשער של 'אתנחתא' מלפני כחודשיים. אבידע הוא מרכז ענף החקלאות של קיבוץ בארי, איש אדמה שורשי שעל רקע האסון שאירע למשפחתו ולקיבוצו הפליא בהתבטאויות חוזרות בהירות וחדות בתקשורת, ששילבו ערכים של ארץ ועם ביחד עם הכרה בטעויות וראיית עולם חדשה ושונה. את שמותיהם של קציני צה"ל הבכירים שפקדו את האירוע המשמח לא אחשוף מחשש לעבירת צנזורה, אבל אין ספק שנוכחותם תרמה לתחושת הקוממיות היהודית בארצנו שאפפה את החתונה המיוחדת הזאת.
4.
אין ספק שאחד ההיבטים המרגשים בשמחת המצווה הזאת היה החיבור בין שני קצוות במפת ההתיישבות החלוצית, שלכאורה תהום אידיאולוגית פעורה ביניהם. לאחר אותו שמחת תורה מר ונמהר, שבא אחרי שנה של מתיחות קשה מאוד בין הקצוות האידיאולוגיים והפוליטיים במדינה, נראה היה כי הצלחנו להתעלות ולגשר מעל לפערים האלה. אולי הסמל המובהק ביותר לכך הוא פעלו של 'צוות אלחנן' בהובלת אלחנן קלמנזון הי"ד, שביחד עם אחיו מנחם ואחיינו איתיאל, ייבדלו לחיים ארוכים, חירף ומסר את נפשו למען הצלת חברי קיבוץ בארי. מכוח האסון המשותף והגורל היהודי המאחד יצאנו למלחמה הזאת תחת הסיסמה "ביחד ננצח", וזכינו להישגים גדולים. הקרבתה של משפחת קלמנזון זיכתה אותנו במחזות נדירים, שאחד מהם היה העברת עצים מבארי לשתילה מחודשת ביישוב עתניאל בהר חברון שממנו בא 'צוות אלחנן'.
כואב ומדכדך לראות כיצד שבה ומנסה להשתלט עלינו רוח של פלגנות וסכסכנות, כיצד הפכה סוגיית החטופים שבוערת בלב כולנו לסלע מחלוקת של שנאה והסתה, וכיצד יש בתוכנו מי שהניצחון על היריב הפוליטי חשוב להם יותר מהניצחון על האויב. בעוד הטבח ממש בעיצומו, היו מי שניסו לשסות את נפגעיו במתנחלים, ולטעון שחסרו חיילים בגבול עזה משום שהם הועברו "לשמור על הסוכה של ח"כ סוכות בחווארה". העלילה הזאת כבר הופרכה מזמן, אך עד היום רבים משוכנעים באמיתותה, למרות שכל מי שבודק מגלה שהחיילים שחסרו בגדודים המופקדים על שמירת הגבול לא היו בחווארה, אלא נשלחו בהמוניהם הביתה לחופשת חג מתוך שאננות מופרזת וחסרת אחריות.
את היכולת לחבר בין קיבוץ בארי ליישוב עתניאל כבר ראינו. בחתונה הזאת ראינו גם תיקון סמלי לעלילת חווארה המשסה והמפלגת, כאשר מעל לראשם של בני הזוג נפרשה חופה שהוקדשה לזכרם של האחים נרצחי חווארה, הלל ויגל יניב, שכנים מהר ברכה של משפחת הכלה. דמים בדמים נגעו, דמי נרצחי בארי בדמי נרצחי הר ברכה, ומתוך הכאב הזה פורצת שמחה משותפת של הקמת בית נאמן בישראל, בבחינת "ואומר לך בדמייך חיי".
5.
נסעתי שעתיים מהבית עד בארי, ובסיום החופה מיהרתי לנסוע עוד שעה וחצי לירושלים כדי להצטרף גם לשמחת חתונתו של בן-אחי, קצין שריון שלחם בעזה ובצפון. לפני גיוסו למד ארבע שנים בישיבת 'מרכז הרב', ולאחר שחרורו חזר לחבוש את ספסלי הישיבה. הבחור, עמיעד שמו, שירת בחטיבה 188, בגדוד 53, תחת פיקודו של המג"ד הדרוזי סלמן חבקה, שבהמשך נפל בקרב בעזה. ביום הטבח הם היו כוח השריון הראשון שהגיע ממרחקים על שרשראות לעזור בבארי ובשאר יישובי העוטף. את סיפורי גבורתם וניסי הצלתם של החתן וחבריו אין לי כאן מקום לספר. רק אציין שגם הם תושבי עתניאל. אחי, רס"נ במיל', הוא ראש הישיבה התיכונית במקום, ומנחם קלמנזון הוא אחד הר"מים בישיבה שלו (כעת בשנת שבתון).
פגשתי בחתונה הזאת את יוכי קלמנזון, אמם של אלחנן הי"ד ומנחם יבדל"א, וזכיתי לשמח אותה בתמונות מהחתונה בבארי.
כמה שאנחנו זקוקים לרוח החיבור והאחדות הזאת שאפפה אותנו בתחילת המלחמה ולצערנו התרופפה. אנו זקוקים לה כערך בפני עצמו, ואנו זקוקים לה כי בלעדיה יהיה קשה מאוד להשיג את הניצחון ההכרחי במלחמה, שבלעדיו לא יחזרו כל החטופים ובארי ושכנותיה לא יוכלו לשכון לבטח. הלוואי ונזכה להתגבר על המחלוקות ולשוב ולהיות כאיש אחד בלב אחד.
לתגובות: [email protected]