ערב פסח, ואני כותבת מתוך כאב שאין לו מילים.. בליל הסדר בשנה שעברה, ישבנו סביב תהום חשוכה.
קראנו את ההגדה, למדנו את המדרשים, שרנו את השירים, סעדנו את מה שהצלחנו לבלוע, ושמרנו זה על זה, שלא ניפול פנימה, לתהום הפעורה במרכז המעגל שלנו.
והנה, שוב אנחנו מתקרבים לפסח. שוב נקראים לחגוג את החרות. והפחד מחניק את הנשימה.
אבינתן שלי, מוחזק ע"י אויב מר ואכזר, במעמקי מחילות האופל, מנותק מהעולם. מוחזק בחושך, מתוך רצון להטיל עלינו פחד, לשעבד אותנו, ולשבור את רוחנו.
כל יום שעובר הוא עוד יום שבו הילד שלי, וכל אחד מהחטופים, סובלים ומיוסרים, ונמצאים בסכנת חיים. כל יום שעובר, כשהחמאס עוד לא פורק סופית - הוא עוד יום שבו אנחנו, כעם, מאפשרים לארגון הרצח לנהל את סדר יומנו הלאומי, ולחנוק אותנו.
הדרך הביתה
כל הסכם השבת חטופים שהחמאס חתם עליו עד עכשיו (שני הסכמים בלבד – בנובמבר 2023 ובינואר 2025) - נחתם תחת לחץ צבאי כבד. מדובר בשני הסכמים שהיו תוצאה של מצוקה קשה של החמאס. המציאות מוכיחה באופן שאינו משתמע לשתי פנים, שזו הדרך היחידה לשכנע את ארגון השנאה והטרור להחזיר את אהובינו.
אין אף סיכוי קלוש, שהחמאס ישחרר את כל החטופים, אפילו לא תמורת הפסקת המלחמה. תמיד ישמור לעצמו אנשים חטופים, כערובה להמשך קיומו. האם היית מסכים שזה יהיה הבן שלך שיבלה את שארית חייו בכלוב?
עד היום, למרות הצהרותיו על הסכמה להמשיך לשלב ב׳ של ההסכם, ארגון הרצח לא נתן אפילו רשימה של שמות החטופים שבידיו. בוודאי לא של מצבם, או אפילו של היותם חיים. הגדרת "כולם" נותרה מעורפלת לחלוטין. הוכחה ברורה לכך, שאין בכוונתו להשיב את כולם.
כמו שמרבית העם מרגישים, הקריאה ל"הפסקת המלחמה" היא קריאה מסוכנת ובלתי מוסרית. הקריאה שלי דורשת את כל החטופים, את כל החיילים, את כל האחים והאחיות. כולנו לא יכולים להסתפק בהסכמים חלקיים, כאשר החמאס משקם את שלטונו, וממשיך להוות איום קטלני.
לאור זאת, כניסתו של אייל זמיר לתפקיד הרמטכ"ל ורוח העוז והנחישות שלו, מחיות את התקווה שלנו, משפחות החטופים. התקווה שכל כל התקשינו להחזיק בה, כל עוד הרמטכ"ל הקודם התעקש על מדיניות של תבוסה. הלחימה העצימה שאייל זמיר מוביל, מטרתה אחת וברורה - להביא את הדרג המדיני לשולחן המו"מ, מעמדת כח, כשבידינו נכסים אסטרטגיים משמעותיים מול החמאס.
אור החרות של אבינתן, וכל אחינו הכלואים באכזריות, מנצנץ שוב, בקצה המנהרה.
החירות
בחג האביב, "מועד צאתך מארץ מצרים", יצאנו משעבוד לכל סוג של מיצר וגבול – מיצר גשמי, רגשי ורוחני. נולדנו כעם של חרות גמורה. עם שבמהותו הוא מעל לשמש, מעל לטבע. מעל ומעבר לכל סוג של הגבלה. מסוגל להכל. בעזרת ה'.
מלחמת ההישרדות אותה אנחנו מנהלים מאז שמחת תורה תשפ"ד, היא מלחמת החרות השניה של מדינת ישראל. החירות היא לא רק זכות – היא משימה והיא אתגר. בנוסף על המאבק הקיומי הנועז מול אויבינו החיצוניים, זהו ברור פנימי נוקב על הזהות הלאומית שלנו. על מהות הבית היהודי, אותו אנחנו בונים פה ביחד, בארץ ישראל. רוחות זרות ומנוכרות, החותרות לנתק אותנו מהשורשים, ולהחניק את גילוי מלכות ה' עלינו, הופכות אלימות תוקפניות וחסרות מעצורים.
בליל הסדר, אנחנו לא רק מספרים את סיפור החירות – אנחנו נלחמים עליו. כל רגע, כל תפילה, כל מחשבה – כולם בונים את הדרך לחרות. אנחנו יודעים, שסוף החרות לנצח. הטוב והאור הנצחיים, הם הזהות האמיתית והבלתי מנוצחת שלנו. כל חטוף, כל חייל, כל יהודי – כולם חלק מהמשפחה שלנו. לא משנה כמה קשה הדרך, אור החירות ינצנץ בסופו של כל חושך. אנחנו, כעם, נעמוד מאוחדים מול כל אתגר, עד שנשיב את כל החטופים, וביחד, נבנה עתיד מואר באור ה', לכולנו.
אנחנו מלאי תודה להשי"ת על ניסי הקוממיות העצומים שזכינו להם בשנה זו, על עליית הקומה שלנו כעם. אנחנו מבקשים ומתחננים לעוד נסים.. כל תא בגוף, כל נשימה, משתוקקים ונכספים לנס העצום - להסב, עם אבינתן, עם כל החטופים, בני חורין. בני מלכים. בני מלך מלכי המלכים.