מהפתיחה ועד הסיום ליל הסדר הבעל"ט עומד בסימן "הפתח". זוהי חגיגה של דלתות נפתחות תרתי משמע. מהכרזת "כל דכפין ייתי ויכול", דרך "את פתח לו" של הבן שאינו יודע לשאול, עבור בפתיחת הדלת לאליהו הנביא ב"שפוך חמתך", ועד "קול דודי דופק פתחי לי" שבשיר השירים, הכל סובב סביב מושג הפתח.
למעשה, גם השם "ליל שימורים" מרמז על פתיחות ייחודית בלילה זה, שבו, לפי המסורת, נפתחות הדלתות לציון ההגנה של הקב"ה על עם ישראל יחד ועל כלל אחד ואחד: "מנהג לפתוח דלת הבית... זכר לליל שימורים". יש בכך גם זכר למקדש שם נהגו לפתוח את שערי ההיכל אחרי חצות.
"פתח" איננו רק מיקום פיזי. הוא מסמל מעבר, חיבור, גילוי, התחלה של תהליך, שלב חדש. הביטוי "פיתחו לי פתח כחודו של מחט" מצביע על כך שפתח קטן עשוי לייצר תנועה אדירה.
זה לא מקרה שאליהו הנביא, ששליחותו היא לבשר על הגאולה ולחבר בין אבות לבנים, בין עולמות ובין לבבות, נזכר שוב ושוב בהקשרים של פתחים: פתח המערה בהר חורב, פתח החורבה עם רבי יוסי, פתח המערה של רשב"י. אולי משום כך, נפתחת תפילת המקובלים באמירת "פתח אליהו הנביא".
ליל הסדר – חבורות, לא יחידים
בליל הסדר נפתחות גם הדלתות החברתיות. משפחות מתכנסות להן סביב שולחן הסדר, לא באופן גרעיני בלבד אלא ברוב עם.
בימים שבית המקדש היה קיים, קורבן הפסח נאכל רק בחבורה. אי אפשר היה לשחוט את הפסח ליחיד, "שהרי הפסח לא נשחט על היחיד" אלא לחבורה, לקהילה.
הרב סולובייצ'יק היטיב לתאר זאת: "אחווה חדשה נוצרה סביב קורבן הפסח... לידתה של קהילת החסד, אומה אשר במסגרתה מתלכדים האנשים, דואגים זה לזה וחולקים את רכושם ואת עצמיותם... תחושות סולידריות וסימפטיה... קהילה מלמדת, הנוהגת בחסד הנעלה ביותר."
דווקא בתוך חג של קהילתיות, חשוב לשים לב, שלא הכל פתוח. יש תנאים לחברות, להשתייכות בחבורה. אין לעבור בין קבוצות, אין להיכנס אליה בלי להיות מנוי. פסח, להבדיל מסוכות הפונה גם לגויים, מדגיש דווקא את הפנימיות: "אל יצא איש מפתח ביתו", "כל בן נכר לא יאכל בו". חז"ל מפרשים: "בן נכר, זה ישראל שהתנכר במעשיו הרעים לאביו שבשמים." כלומר, גם יהודי, אם ניתק עצמו, אינו שייך אוטומטית לחבורה.
אז, למי פותחים את הדלת?
השאלה הזו, אולי, מהדהדת היא בעוצמה דווקא בדור שלנו. הדור הזה, שהיינו נוהגים לכנותו לפני שמחת תורה בשפה הישנה "חלש", דווקא מגלה כוחות פנימיים אדירים שפתאום מתפרצים. דור שאפשר לומר עליו בלשון חז"ל: "טב מלגאו וביש מלבר" - טוב מבפנים ורק רע כלפי חוץ – המלגאו עולה גדותיו! הלב, הכוונה, עומק הרצון, קיימים ומבעבעים, גם אם מבחוץ לא תמיד ניכר.
מרן הרב קוק זצ"ל, במאמר הדור ובאגרת תקנ"ה, מתאר את דורות הגאולה, ככאלו שדורשים מאיתנו לפתוח את הלב. לא מספיק לפתוח את הדלת הפיזית, אלא יש לפתוח את הדלת שבלב, את הדלת של הסבלנות, של האמון בניצוץ הפנימי.
אליהו הנביא, העומד פעמים רבות על הפתח, ממונה על חיבור בין דורות וקצוות, על הבאת שלום, על כתיבת זכויותיהם של ישראל.
אולי בליל הסדר, השאלה איננה רק "מה פתוח", למי אני "פותח", אלא דווקא "למי אני מוכן להיפתח".
דווקא מתוך (בית) הסדר – נסיר את המחיצות בלב ונבקש:
שייפתחו שערי רחמים - לחטופינו שישובו לביתם.
שייפתחו שערי רפואה - לפצועינו.
שייפתחו שערי נחמה - למשפחות חללינו הי"ד.
שייפתחו שערי שמירה – לחיילינו ושומרי ביטחוננו.
שייפתחו שערי תשובה, אחדות ותחיית האמונה – בלב כל ישראל.
ובזכות אותו פתח קטן כחודו של מחט נזכה שייפתחו שערי גאולה.
הכותב הוא ראש רשת החינוך 'נעם-צביה'