בימי המשנה והתלמוד נהגו אנשים בני חורין ובעלי יכולת, במשך כל השנה, להסב לסעודה על גבי מיטות; את האוכל היו מביאים לפניהם בשולחנות קטנים, ועוקרים אותם בשעת הצורך; כך מפורש בגמרא פסחים (ק, ב) בעניין עקירת שולחן והבאתו, וכך כתב רשב"ם בתחילת פרק ערבי פסחים:
"ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיָסֵב" – כדרך בני חורין במיטה, ועל השולחן;
(פסחים צט, ב)
ממילא עולה השאלה מתי נשתנתה צורת הישיבה, ועד היכן השלכות השינוי?
כתבו התוספות:
שהיו רגילין לסלק [את השולחן], שהיו שולחנות קטנים שכל אחד אוכל על שולחנו, והיו מסלקין מלפני כולם, ולא מלפני המברך; ואנו, שאנו אוכלים בשולחן אחד, אין נכון לסלק;
(פסחים ק, ב)
עוד כתבו התוספות על דברי הגמרא שם:
'תניא נמי הכי, שאין מביאין את השולחן אלא אם כן קידש, ואם הביא פורש מפה על הלחם ומקדש' – ועכשיו שולחנות שלנו שהם גדולים יותר מדי, וקשה להביאם אחרי קידוש שלא להפסיק בין קידוש לסעודה, אנו רגילים לפרוש מפה ולקדש;
במצב הישיבה החדש (שנוצר בארצות אשכנז בעיקר), אין עוד סילוק שולחן והבאתו, וגם נוצרה בעיה גדולה של הסבה, מאחר שישיבת-שכיבה על ספות חדלה להיות צורת הישיבה המקובלת של בני חורין; לפיכך, כל מה שנותר מן ההסבה הוא הבאת כרים והטיה על צד שמאל; זה די קשה בכיסאות רגילים, אלא אם יש להם מסעד ומשענת.
מכאן באמת נובעת מחלוקת הראשונים בעניין חובת ההסבה; הטור כתב בשם ראבי"ה:
בזמן הזה שאין רגילות בארצנו להסב, ישב כדרכו ואין צריך להסב;
(אורח חיים תעב)
לעומת זה, רבנו יוסף קארו כתב:
שדעת כל הפוסקים, דלעולם בעי הסיבה, ואפילו בזמן הזה;
(בית יוסף ושולחן ערוך אורח חיים תעב)
גלוי לעין שיש כאן עוד הבדל בין פוסקי המזרח וספרד ובין פוסקי אשכנז, מאחר שצורת הישיבה האירופית לא התפשטה כל כך בארצות האסלאם, ומה שהיה פשוט לאלה, כלל לא היה פשוט לאלה; אולם בדורות האחרונים גברה צורת הישיבה האירופית ברוב העולם, ופשט גם המנהג שלא להקפיד כל כך בהסבה; המקפידים דואגים לכורסה לפחות לעורך הסדר ולכל איש חשוב, ועדיין ההסבה בדרך זו היא מלאכותית, ואינה דרך חירות, אלא דרך של הקפדה הלכתית.
אולם הרמב"ם הדגיש את ההסבה דרך חירות:
בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא עתה משעבוד מצרים... ועל דבר זה ציוותה התורה... וזכרת כי עבד היית – כלומר אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית; לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה, צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות; ואימתי צריכין הסיבה? בשעת אכילת כזית מצה, ובשתיית ארבע כוסות האלה; ושאר אכילתו ושתייתו, אם היסב הרי זה משובח, ואם לאו אינו צריך;
(הלכות חמץ ומצה ז, ה)
מכאן ברור שהסבה דרך חירות היא העיקר, ולאו דווקא הטיית הגוף לצד שמאל; מעתה עלינו לבדוק את עצמנו, מהי ישיבה דרך חירות בימינו.
כבר נתפשט בארץ – כבארצות המערב – לארח אורחים דרך כבוד וחירות בפינת ישיבה מיוחדת על גבי ספות נוחות, ורק בארוחת קבע נוהגים לשבת לשולחן הגדול; שיחת רֵעים, סיפורי חוויות וכיבוד דרך חירות, נוהגים בפינת הישיבה, ומביאים הכיבוד על גבי שולחנות קטנים מתאימים שהם חלק מפינת הישיבה; כמעט כל מי שיש לו מעט יכולת עושה לעצמו פינת ישיבה כזאת, וקונה ספות מלבד שולחן האוכל; צורת ישיבה זו דומה במקצת לישיבת השכיבה הקדומה שהזכרנו למעלה, רק בלי רגליים על הספות; לכן גם אין סיבה להסב על צד שמאל, אלא כמקובל להישען מעט לאחור בדרך כלל, או להטות מעט לפנים (לא 'פרקדן').
לפיכך, נראה לעניות דעתי שבטל טעמו של ראבי"ה ובטל היתרו, שלא בא לעולם אלא מפני שינוי צורת הישיבה, וכיוון שנעשה שינוי נוסף, דין ההיתר להתבטל, כלעומת שבא כן הלך.
המנהג הנכון לדעתי הוא לערוך את הסדר בפינת הישיבה דרך חירות, לפחות מהקידוש ועד אחרי אכילת מצה ומרור, ולהכין שולחן קטן לכל עורך סדר עם קערת הסדר והמצות; אז אפשר גם לסלקו ולהחזירו על פי המנהג המקורי; בזמן שתיית הכוסות ואכילת המצה ראוי להישען לאחור ולהטות לשמאל מעט, ואם מוסיפים כריות מה טוב; בדרך זו נוכל לקיים גם את ההלכה (כפי שכתב הרמ"א) שהנשים שלנו כולן חשובות וצריכות הסבה (כי הרמ"א פטר אותן רק בדיעבד לפי דעת ראבי"ה), והרי לנשים בימינו יש בכל מקום זכויות מלאות וחירות גמורה, ומנהגן אצלנו לשבת בפינת הישיבה דרך כבוד וחירות תמיד; לפיכך בטלו כל הטעמים לפטור נשים מהסבה, גם של רשב"ם במסכת פסחים (קח, א), וגם של רב אחאי גאון (שאילתות פרשת צו עז), וכולן יסבו כראוי דרך חירות.
במקביל, אפשר לערוך מראש (שולחן ערוך אורח חיים תעב א) גם את שולחן הסעודה, בצד השני של חדר האורחים; כך לא יהיה צורך לטרוח באמצע הסדר בסילוק קערות הסדר, ולהביא צלחות וכוסות לסעודה, וגם הנשים תהיינה פנויות יותר להגדה שהיא מצוות היום.
בהזדמנות זו כדאי לציין כי מצווה גדולה להגיע לליל הסדר רעננים ולא עייפים, כדי לקיימו כראוי.
לאחר הסעודה, נכון לדעתי לחזור לפינת הישיבה לברכת המזון, ולגמור את ההלל והשיר עם שתי כוסות אחרונות, שגם הן כלולות בחובת ההסבה.
אפילו מי שאין לו פינת ישיבה של בעלי יכולת, ואינו מתארח בליל הסדר אצל אחרים, יכול לאסוף מזרונים ושמיכות ולכסותם, ולעשות לו פינת ישיבה מיוחדת לליל החירות, כפי שנאמר במשנה: "ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיָסֵב".
אם אי אפשר לערוך באותו החדר גם שולחנות לסדר בפינת הישיבה וגם שולחן לאוכל (מחוסר מקום, או מטעמי נוחות ושמחה), אפשר לערוך אותם גם בשני חדרים, וגם בשתי קומות באותו הבית, ולכל הדעות אין בכך בעיה של שינוי מקום, אם דעתם של המסובים נתונה מראש לכך (שולחן ערוך אורח חיים קעח, א, ובביאור הלכה שם); מנהג הקדמונים היה אף לעלות ולרדת מאיגרא (=הגג, או עליית הגג) לארעא (=קומת הקרקע), ועל פי לשון התלמוד, היו עולים לגגות בירושלים של ימי בית שני דווקא בליל הפסח, להלל ולשיר.
בדרך המוצעת כאן להסב בפינת הישיבה, אנו יכולים גם לחזור ולחזק הלכה אחרת, שנתרופפה מעט מרוב שדשו בה מחנכים ומחנכות (מעודף כוונות טובות), והיא שצריך לשנות מן הנהוג בכל שבת וחג כדי למשוך תשומת לב, ולעורר את הבנים לשאול. כך לשון הרמב"ם:
וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו, ויאמרו – מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, עד שישיב להם ויאמר להם – כך וכך אירע, וכך וכך היה; וכיצד משַׁנֶה? מחלק להם קליות ואגוזים, ועוקרים השולחן מלפניהם, וחוטפין מצה זה מיד זה, וכיוצא בדברים האלו;
(הלכות חמץ ומצה ז, ג)
כאשר יודע כל ילד מראש, מגיל הגן, את רוב השאלות וגם את רוב התשובות – מה נותר לליל הסדר עצמו? הלוא אין כמעט שום מקום לשאלות טבעיות, ספונטניות, שהן עיקר המצווה ("והגדת לבנך") לספר ביציאת מצרים; הרי לא די שישירו כולם 'מה נשתנה', או שישיר ילד קטן שלמד בעל פה, שאם אין שאלה באמת, אין גם תשובות באמת, ואיך נספר ביציאת מצרים באמת?
לפיכך נהוג אצלי משנים רבות, לחלק סוכריות לילדים רק בתמורה לשאלות, ולחבר חידות לליל הסדר לילדים הגדולים, וגם למבוגרים – תמצאו חידות באתר שלי – כדי לעורר עניין ולקיים המצווה כראוי, שהרי עיקר החיוב איננו מראש חודש (כמו בגנים ובבתי הספר), אלא דווקא "ביום ההוא, בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך".
כאשר עורכים את הסדר בפינת הישיבה, הרי זה שינוי ניכר מכל שבת וחג שבהם רגילים לשבת לשולחן, וזה מעורר שאלות באופן טבעי, כמעט כלשון הרמב"ם: "ועוקרים השולחן מלפניהם קודם שיאכלו"; כך אפשר לקיים עקירת השולחן, גם להסב כעיקר הדין בדברי חז"ל וכדרך חירות, וגם לעשות שינוי ניכר לעין מכל שבת וחג על ידי הסבה בכורסאות ובספות שבפינת הישיבה, והוספת מזרנים לילדים, כדרך חירות.
לספר גם בקיבוץ הגלויות
נזכיר עוד עניין חשוב בזמננו, והוא שחייבים אנו לספר גם בנפלאות קיבוץ הגלויות שבדורותינו, כלשון התוספתא:
אמר להם [ר' שמעון] בן זומא [לחכמים]: וכי מזכירין יציאת מצרים בימות המשיח? והלוא כבר נאמר: "לכן הנה ימים [באים] נאֻם ה', ולא יֵאָמֵר עוד, חַי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חַי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה, ומכל הארצות אשר הִדַחתים שם, וישבו על אדמתם" (ירמיהו טז, יד-טו; כג, ז-ח);
אמרו לו [חכמים]: לא שתֵעָקֵר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא יציאת מצרים מוסף על [יציאת] מלכויות – [יציאת] מלכויות עיקר, ויציאת מצרים טפלה;
(תוספתא ברכות א, י)
יהי רצון שנזכה להסב לסדר מתוך חירות ושמחה, ומהרה ישלים ה' גאולתנו, ונזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים, ונשיר לפניו: הללויה.