הסכמי אברהם הפכו את ההתיישבות היהודית לאיום אסטרטגי – לא על האויב, אלא על שיח הנורמליזציה. בשם הרצון לייצר "מזרח תיכון חדש", ישראל עלולה להפוך את המתיישבים לבעיה דיפלומטית – במקום לעגן את זכותם כבסיס מוסרי להקמת מדינה יהודית. הנורמליזציה צריכה להיבנות על עקרונות, לא על הכחשתם.
בין הפצצות לרקטות, ובין קיטוב פנימי למתקפות חיצוניות, נפתחת חזית נוספת המחייבת ניתוח מעמיק: החזית הפוליטית-אידיאולוגית שנולדה מתוך "השלום" שנחתם. הסכמי אברהם, אשר התקבלו בזמנו כרוח מרעננת של נורמליזציה אזורית, הפכו לכלי להצגת חזון חדש למזרח התיכון. אך מנקודת מבטם של המתיישבים ביהודה, שומרון ובקעת הירדן, מתעוררת שאלה מהותית: האם מדובר בהסכמים המקדמים את חזון ארץ ישראל השלמה – או שמא מדובר ב"חבילת פיצוי" על חשבון ההתיישבות?
טראמפ חוזר – עם מפה, דרך ושאיפות
בחירתו מחדש של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית סימנה את תחילתו של עידן מדיני חדש – אך כזה הטומן בחובו סיכונים משמעותיים. טראמפ שב לבית הלבן חדור רצון לעצב מחדש את פני המזרח התיכון, מתוך מטרה מוצהרת: לכרות בריתות שיחליפו את הקונפליקט – ולזכות בפרס נובל לשלום, בו תמיד חשק.
כעת, כשהוא שואף "לסיים את העבודה" שהחל בקדנציה הקודמת, הפכו הסכמי אברהם שוב לאג'נדה מובילה. אלא שהפעם, במקביל לניסיונות להרחבת ההסכמים למדינות נוספות, מתקיימות שיחות מתקדמות בין וושינגטון לטהרן בניסיון להחיות את הסכם הגרעין. שיחות אלו – שמתנהלות הרחק מעיני התקשורת – מדאיגות את ירושלים ואת מדינות האזור, שכן הן משקפות שאיפה אמריקנית ל"איזון אזורי", גם במחיר ויתורים אסטרטגיים.
שלום אזורי – על חשבון הזהות הציונית?
גם אם טראמפ נתפס בעיני רבים כתומך מובהק של ישראל, אין לשכוח כי פועלו מונע מאינטרסים אמריקניים ברורים: הפחתת מעורבות צבאית במזרח התיכון, שיפור הכלכלה האמריקנית, ושימור מעמדו כמוביל מהלך עולמי של שלום. בתוך מציאות זו, ההתיישבות עלולה להיתפס כמטרד – "בעיה טקטית" שיש להרגיעה, לבל תכעיס את סעודיה, מרוקו או איחוד האמירויות, הצפויות למלא תפקיד מרכזי בגל הבא של ההסכמים.
אך כאן טמונה הבעיה העמוקה: מדיניות "השלום האזורי" מתעלמת מהשאלות ההיסטוריות, הרוחניות והזהותיות של העם היהודי. במקום לבנות שלום שמושתת על אמת, היא מבקשת להנדס מציאות שקטה – גם במחיר ויתור על ערכים.
פרדוקס הגרעין: שלום עם מדינות המפרץ – ופשרות עם טהרן?
האבסורד מחריף כאשר הבית הלבן מבטיח לישראל שיתוף פעולה עם מדינות הסכמי אברהם במטרה לבלום את איראן – אך במקביל מנהל עמה שיחות שקטות להחייאת הסכם הגרעין. בכך נוצר מסר בעייתי: ש"שקט מדיני" חשוב יותר מהגנה על עקרונות, וניתן להקריב אינטרסים ישראליים – כל עוד הכל נראה רגוע כלפי חוץ.
במצב כזה, המתיישבים הם הראשונים לשלם את המחיר: הקפאות בנייה, עיכובים ביורוקרטיים ולחצים – גלויים וסמויים – להנמיך פרופיל כדי "לא להפריע לשלום".
ההתיישבות איננה מטבע עובר לסוחר – היא יסוד מוסרי
מי שסבור שההתיישבות היא מכשול זמני בדרכו של מהלך אזורי – שוגה טעות חמורה. ההתיישבות מבטאת את זהותה ההיסטורית של האומה. היא מימוש ההבטחה העתיקה, והיא יסוד מוסרי והצהרה ציונית גם כשהיא אינה פופולרית בזירה הבינלאומית.
כל ניסיון לשלב את הסכמי אברהם עם הקפאת ריבונות או ויתור על ההתיישבות – מערער את היסודות שעליהם הוקמה המדינה היהודית.
מורשת לא נבנית על ויתורים
טראמפ, ככל הנשיאים לפניו, שואף להיזכר כמחולל שלום עולמי. אך אם השלום שהוא בונה יתבסס על דחיקת ההתיישבות והעמדתה כמכשול – עלול להיזכר כמי שחתם על עוד הסכם נוצץ אך חסר שורשים.
כן – שלום אמיתי אפשרי, והוא ראוי. אך הוא לא ייבנה על חשבון הזהות היהודית, לא על חשבון ההתיישבות – ובוודאי לא למען פרס נובל.
הסכמי אברהם אולי פתחו שערים במדבר – אך אסור לנו לאבד את הדרך לציון. טראמפ עשוי להותיר חותם – אך זו אחריותנו לוודא שחותמו לא ייחקק על חשבון אדמתנו.
הכותב הוא יועץ אסטרטגי