אמא שלי שתחיה הייתה מחנכת ומורה שלושים ושתיים שנה. היום זה נחשב נצח. מה באמת ההבדל בין דור הנפילים של המורים שהחזיקו כל כך הרבה זמן מעמד לבין הדור הנוכחי?
אחוזי הנטישה של המחנכים מבהילים. אין מורים. אין גם מנהלים. אחד מהמשפטים השנואים עליי שנאמרים מפי מנהלים מתוסכלים שלא מצליחים למצוא מורים הוא: "אנחנו מחפשים רק מישהו עם דופק עצמוני".
עזבו תואר. עזבו נשמה. עזבו לב ענק או להט בעיניים. דופק עצמוני. אכן ימים טובים הגיעו.
ובכל זאת נדמה שאם ננסה להבין מדוע מורים נוטשים בהמוניהם את אחד מהמקצועות המשמעותיים ביותר שיש אם לא המשמעותי ביותר היא גזרת ההורים. חזית שהייתה רדומה פעם וכעת מעסיקה את המורים באופן חסר פרופורציות למה שהיה נהוג פעם.
איך אמרה לי קולגה? "פעם כשהמחנכת שלי התקשרה לאמא שלי לדווח עליי, עוד לפני שבכלל אמא שלי עשתה את הבירור כבר חטפתי צעקות! היום? המורה נלקחת לספסל הנאשמים וצריכה להוכיח את חפותה...".
תראו לי בית ספר שאין בו ביקורת מצד ההורים. כבר הרבה יותר סביר שתמצאו את ארדואן מחליף בוסות מסביב לשולחן אחד בחתונת יאיר נתניהו....
אז הנה, הגיעה חופשת חול המועד ופתאום בית הספר מתכנס לתוך הבית והמכונית שם, יושבים התלמידים שכעת חוזרים לחזקתם המלאה של ההורים שלהם שאמורים לשמש להם דוגמא לחינוך מיטבי.
אז אם שאלתם אותי, מה החלום שלי, אגיד לכם בקצרה:
להיות זבוב על שמשת חלון המכונית וללחוש להורים האלו:
במשך כל השנה היו לכם תלונות עלינו המורים נכון? פה היינו לא בסדר ושם טעינו...אז הנה, הבמה שלכם.
עכשיו התלמידים שלנו, הילדים שלכם מסתכלים עליכם. נוהגים. בסבלנות או בחוסר סבלנות.
צופרים אחרי שניה שהרכב שלפניהם לא נוסע או ממתינים כמו בני אדם.
עושים רעש בבוקסות מחרישות עוזניים בסחנה או מתחשבים באחרים.
מנקים אחרי המנגל שלהם ואוספים את הלכלוך או משאירים אותו כמו שהוא.
עכשיו אתם המחנכים...האם תיקחו את האתגר האתגר הזה? או לפחות תחזרו צנועים יותר אחרי החופשה ותבינו שלהיות מחנך זה חתיכת אתגר...כמעט כמו שהיה לכם בחופשת חול המועד פסח?
סיפר לי בעל הצימר שהיינו אצלו שיש לו ספר אורחים שבו האורחים מתבקשים לכתוב חוויות מהשהות בצימר ובנוסף, אחרי ההזמנה של אנשים לכתוב בצימר הוא הוסיף חצי בצחוק:
"ואם אתם רווקים או רווקות שסתם רוצים לנסות את מזלכם ולכתוב מה אתם מחפשים, אתם גם מוזמנים:(😊".
בתחילת השנה הוא שם לב שרווקה אחת שהייתה בצימר עם החברות שלה כתבה בספר האורחים מה היא מחפשת ופרטים ליצירת קשר "במקרה ואיזה רווק חמוד יקרא את הספר הזה וירצה לחפש אותי, סינדרלה האובדת".
לפני שבועיים קיבל הזמנה לחתונה מזוג שלא הבין מה הקשר שלו אליהם.
למרות ששמח על כך שעוד בית נבנה בישראל, הרגיש לא נעים, התקשר למספר שנכתב בהזמנה לאישור חתונה ושאל בעדינות אם אנחנו מכירים ומאיפה.
הבחורה ענתה לו שהיא הייתה אצלו בצימר ביחד עם החברות הרווקות שלה ועשתה כהמלצתו: השאירה בספר האורחים מה היא מחפשת ופרטים ליצירת קשר.
כעבור שלושה חודשים יצר איתה קשר בן אדם שהציג את עצמו כאמנון, עובד בתור מחנך ולמרות שהיא לא השאירה תמונה הוא היה סקרן לדעת מי זו הבחורה האמיצה הזו שמוכנה להשאיר ככה את הפרטים שלה בספר שפתוח לכולם.
אחרי שדיברו מעל שעתיים הגיעה החלק הקשה והמורכב שיכול להפיל את הכול: החלפת התמונות. הם דווקא אהבו...ונקבעה פגישה ראשונה שהסתיימה כעבור שלושה חודשים באירוסין.
"אז תודה לך שהיית שדכן שלנו"
אתם מתארים לעצמכם איך נגמר הסוף של הסיפור:
כן כן, הזוג המאוהב קיבל צימר לאחר החתונה. בחינם אלא מה?
וספר האורחים?
הוא עדיין פתוח וממתין.
ואני רק חשבתי איזה בן אדם מקסים וענק הוא בעל הצימר הזה, שלמרות שבסופו של דבר מדובר בעסק....עדיין הוא לא שוכח את הצד החברתי שלו ואת העובדה שיש אנשים שגם אם הם בצימר שלו את חופשת החלומות שלו, עדיין יש להם חלום גדול יותר:
למצוא את החלק השני שהם כל כך משוועים לו.
חג שמח, בתפילות לחזרתם המהירה של כל אחינו החטופים.