בימים עתיקים נפוצה אמונה, שמי שיתיר את הקשר הגורדי הוא זה שיכבוש את אסיה. על פי האגדה, את הקשר המסובך עשה האיכר גורדיוס שנבחר למלוך על תושבי פריגיה רק בשל כך שנראה על עגלתו סמוך לפסלו של האל סבזיוס.
בנו, המלך מידאס, קשר את העגלה בקשר ששום קצה חבל לא בלט ממנו. כשהחל אלכסנדר הגדול בכיבושיו, עבר בפריגיה, וכששמע את סיפור המעשה, שלף את חרבו וחתך את החבל. עתה ידעו הכול כי הוא נועד לכבוש את אסיה, כפי שאכן קרה.
א. סיפור זה, מלמד עקרון יסוד: פריצת דרך לא תיעשה בידי מי שנכנע לפלונטר שנקשר כך שאין "קצה חוט" ממנו אפשר להתחיל ולהתיר אותו. פלונטר המבוסס על אגדה אודות מישהו שהומלך רק בגלל שקשר את העגלה שלו לפסל.
נראה שזה המצב כיום בכל הקשור (תרתי משמע) לפלונטר המשפטי-בטחוני. אלה מחפים על אלה, אלה תומכים באלה, ואין לכאורה קצה חוט. לכך יש להוסיף את התקשרת הממסדית, התרבות, האקדמיה, מכוני המחקר, וארגוני-משק חזקים.
אנשים טובים, עם רצון טוב לתת להשפיע ולקדם ערכים חשובים, מנסים "לשנות מבפנים", אבל נבלעים במערכות הקיימות. משפיעים קצת, אך לא פורצים דרך. מסתבכים בפלונטר ש"מישהו" יצר. בתוך הסבך הזה בולט במיוחד החלק המשפטי שהכל יודעים מי הפך אותו לסבוך במיוחד, כשקורי-העכביש הולכים ונערמים, ללכוד את טרפם ולאכול אותו בעודו מפרפר. כן, אלו קורי עכביש בלבד מילים וניירת, הא ותו לא.
סביבם כמובן הילה של ערכים נעלים, מושגים מבריקים, שמנסים להלביש את הדחליל בגד חדש ונאור. "נאור", מילת-על שיחידי סגלה מוסמכים להגדיר אותה, בהגדרה משתנה לפי הצורך הפוליטי שלהם, ואין כל בריה רשאית לערער או להרהר אחריהם.
אלה רואים בזולתם "המון נבער". אך גרוע מכך, במי שמתחבר אליהם מן הצד השני של המפה הפוליטית במפגשי "אחדות" או "מעגלי שיח", הם רואים אידיוט שימושי בלבד, כהגדרתו של לנין. לכשיעלו לשלטון – חס וחלילה – יזרקו אותם מביתם, יחריבו את יישוביהם, ידירו אותם מכל עמדה בכירה או בעלת השפעה. סיכוי סביר שגם יסגרו את ערוצי התקשרת שלהם.
ב. האפשרות "לשנות מבפנים", אינה מציאותית. כך קרה למשתלבים בכל המוסדות שנזכרו לעיל. חובשי כיפות סרוגות, אפילו רבנים, נכנסו למערכות, ומסתופפים עתה בצילם של אחרים ה"מכילים" אותם. צעירים רבים מוכשרים ואמיצים מסתערים לתוך המערכת הצבאית כדי לתרום, להשפיע, לשנות. אלא שרובה של הקצונה מקרב הציונות הדתית, "נבלעה" בתוך המערכת הערכית הקיימת בצמרת צה"ל, אם רצתה להגיע לעמדות הבכירות, למעט יחידי סגולה שהמערכת דאגה לשבץ אותם בשולי-דרכים.
כך קרה גם לצעירים מוכשרים שניסו את כוחם בתרבות ובתקשורת. חלקם אף הצטרף לגורמי ביקורת קיצונית, ומקבלים שבחים רבים משונאינו השמחים לצרותינו.
אלא שייאוש איננו מקצוע.
בשנים האחרונות יש עדנה לכתיבת ספרים בידי כותבים מוכשרים שמצליחים לפרוץ ללבבות ההמון. זמרים ויוצרים בתחום התרבות שכבשו את לב רובו של הקהל, בפשטות החיים הבריאים, ברצון לתקן, באמונה ללא סייג. יש גם ערוצי-תקשורת ובתי-גידול של תרבות ואמנות מקוריים, רעננים ומביאי-בשורה. יש גם מכונים עצמאיים המתווים דרך בריאה ומקורית, אלא שכל אלו עדיין לא מגיעים להיקף ולחשיפה של המוסדות הקיימים. על תקציב ממשלתי – עדיף לא לדבר.
כל זה מראה משהו, והרבה יותר ממשהו, על הנורמליות הקיומית של העם היושב בציון, ביחס לחייו על כל הרבדים שבהם – הקיומי, הבטחוני, הכלכלי, התרבותי, הרוחני והאמוני. אלא שבזה לא די.
יש לנו את הכח להיגאל וכבר עשינו צעד או שנים לקראת גאולה, מזה למעלה ממאה שנים. לאחרונה, עשינו גם כמה צעדים המסיגים אותנו אחור, עד לסכנה קיומית.
ג. הגחלת בוערת, ואין צורך לחפש אותה בנרות. רק עיתונאים מקבוצה מסוימת "מופתעים" כל פעם מחדש כשיש התגייסות של למעלה ממאה אחוזים בעת מלחמה. "מתפלאים" ברגעי סולידריות של עם שלם שמתפלל, מתחזק ביהדותו, ונעריו לובשים לפתע ציצית וממלאים את בתי הספר בדוכני תפילין.
במלחמה הזו עבר ציבור עצום תהליך של שיבה למסורת, לערכי היהדות, לאמונה בתורה ובנצח ישראל. ציבור זה חרד ליהדותה של המדינה. את העצמה הזו מוטל על מנהיגינו לתרגם מידית לשינוי דרמטי בכל התחומים. זאת עלינו לדרוש מהם בכל דרך תקשורת אפשרית – אלקטרונית, כתובה, ויזואלית, וביציאה לרחובות.
אבן הראשה והעיקר – היא המערכת המשפטית שיצרה לעצמה קשר בלי קצה חוט לפתרו. עלינו לבתק את הקשר.
להפסיק לדהור בתוך הקורַאלֶס [מסלול השור בדרך לשחיטה], למרות שלעתים נדמה לנו שאנחנו מצליחים לנטות קצת ימינה. האוחז בחבלים בהם השור קשור ממשיך להדהיר אותו אל הסוף הידוע מראש: הפלת הממשלה, עליית השמאל, והפיכת ישראל ממדינת היהודים למדינת כל אזרחיה.
נבתק את הקשר, ונצח ישראל ינצח!