הדיון הציבורי הסוער סביב מטרות המלחמה הנוכחית איננו רק פוליטי או מוסרי – הוא נוגע בעצם הגדרת זהותנו כמדינה וכאומה.
השאלה איננה רק "מה עושים עכשיו", אלא "מהי מדינת ישראל? מהי תכליתה, ומה משמעותה ההיסטורית והקיומית?"
מטרת המלחמה, כך נדמה, עומדת על שתי חלופות: השמדת ארגון הטרור חמאס עד תום, או השבת החטופים הביתה, גם במחיר של הפסקת הלחימה. אך בבחינה עמוקה יותר, מדובר בשאלה יסודית יותר: האם אנחנו מוכנים לוותר על עמוד השדרה הלאומי שלנו – על כבודנו, על תחושת הריבונות ועל עצמאותנו – בשם רגש רגעי, גם אם הוא כואב עד עומק הלב?
מדינת ישראל קמה מתוך מסירות נפש של דורות. מאז תש"ח, דרך שחרור ירושלים בתשכ"ז, ועד ימינו, זכינו – בחסדי שמיים ובדמם של טובי בנינו ובנותינו – להקים בית לעם היהודי בארץ ישראל. משמעותה של המדינה היא שחדלנו להיות אוסף של יחידים, ואנו כעת אומה החיה על אדמתה, תחת ריבונותה, עם צבא משלה ויכולת לקבוע את גורלה.
מי שמחזיק בתפיסת עולם ממלכתית-יהודית מבין: האחריות שלנו היא על הכלל, לא על הפרט. זו ערבות הדדית, אך לא רק אנושית – אלא לאומית. מה שמונח כאן הוא לא רק חייהם היקרים של החטופים, אלא קיומה של מדינה יהודית עצמאית, בריאה, גאה ובטוחה.
קיבלתי מכתב מעורך דין בכיר, שכתב כי בעיניו שחרור החטופים חשוב יותר מכבודה של מדינת ישראל. שאלתי – מה שווה מדינה בלי כבוד? איך ייתכן שנשכח שזקיפות הקומה הלאומית היא תנאי לכל קיום מדיני? כבוד לאומי אינו קישוט – הוא יסוד.
גם בעולם החרדי, שאינו מזוהה עם התפיסה הממלכתית, קשה לעיתים לחוש את המשמעות העמוקה של המדינה. מי שאינו רואה ביום העצמאות יום חג, מי שאינו מניף דגל, מתקשה גם להילחם למען הרעיון שהוא איננו רק "אדם פרטי", אלא חלק ממהלך גאולי לאומי.
ביום שמחת תורה איבדנו ביום אחד את מה שצברנו ב-75 שנות מדינה. הכאב הוא עצום – דם יהודי נשפך, נשים, ילדים וזקנים נחטפו, הושפלו, עונו ונרצחו – כאילו אנו באירופה של המאה ה-20 ולא בארץ אבותינו. אך דווקא משם קם העם והגיב – ביציאה לקרב, בצפון ובדרום, מתוך עוצמה לאומית שטרם נראתה כמותה.
מול טבח, מול השפלה, מול חורבן – התגובה האחת היא ניצחון מוחלט.
לא פדיון שבויים – אלא הכרעת האויב.
כמובן שאנו כואבים את כאבם של אחינו השבויים. אני מכיר באופן אישי שלושה מהם, ומתפלל יום ולילה יחד עם עמך בית ישראל להשבתם. אך אין טעות גדולה מזו – לחשוב שישנה סתירה בין החתירה לניצחון לבין הרצון לראותם חוזרים הביתה.
להיפך: רק ניצחון יוביל לשחרור.
לא מו"מ, לא כניעה, לא פרסים למחבלים.
כמו דוד המלך בצקלג, שלא ניהל שיחות אלא יצא להכות את העמלקים ולהשיב את נשיו וילדיו.
כמו משה רבנו שהוביל למלחמה על שפחה ישראלית.
כך גם אנו צריכים לנהוג – לא מול עמלקים מן העבר, אלא מול יורשיהם המודרניים – רוצחים אכזריים שספרו של היטלר נמצא עדיין על מדפיהם.
זה הזמן ללמוד ולהזכיר את דברי הרמב"ם על שלוש מלחמות מצווה:
א. להכרית את זרעו של עמלק.
ב. לכבוש את ארץ ישראל.
ג. להושיע את ישראל מיד צר.
שלושתן מתלכדות במלחמת "חרבות ברזל" – מלחמת שמחת תורה.
עם ישראל אינו אסופת יחידים – הוא גוף חי, אומה נושמת.
כשנשיב את כבוד האומה – נשיב גם את בנינו.
כשננצח – אויבינו יבואו בעצמם בתחנונים ויחזירו את יקירינו.
נכון להיום, נדרשת מאיתנו הנהגה אמיצה, החלטית, שאינה נכנעת לרגש אלא נשענת על שכל ישר, גבורה ואמונה. המה כרעו ונפלו – ואנחנו קמנו ונתעודד. ופדויי ה' ישובון – ובאו ציון ברינה.
הכותב נפצע קשה במלחמת לבנון לאחר שהטנק בו היה - עלה באש. שניים מחבריו נהרגו והוא עצמו נכווה.