לא קל לראות כיצד קצינים מצטיינים נדחקים בזה אחר זה ממוקדי השפעה, כיצד טובי בנינו עוברים "חינוך מחדש", ואיך רודפים כל מי שמעז לחשוב אחרת. פסח – חג החירות – מזמן לנו רגע להתבוננות עמוקה בתהליכים שמתרחשים מול עינינו.
העם אומר את דברו, פעם אחר פעם – בקלפי, ברחובות, במחאה ובמעשה. העם יהודי, ציוני ובריא. אבל דווקא הבריאות הזו מפחידה חלקים מסוימים בקרבנו. היא סותרת את תפיסת עולמם, מערערת את שליטתם.
יש להם אג'נדה – אוניברסלית, פרוגרסיבית ולעיתים אף אלימה. רבים מהם בני דור המייסדים, שהונעו ממוטיבציה עצומה ומעזרה שמיימית. אלא שילדיהם, קבוצה קטנה וחזקה, סטתה מהדרך – אך נותרה עם כוח רב ובלבול ערכי.
כשהציבור דחה את דרכם בקלפי – הם עברו לכפייה באמצעות בג"ץ. צמצמו את כוחו של הצבא, פגעו ברבנות ובבתי הדין, בכשרות, בשבת, במשפחה – בכל נדבך של זהות לאומית ויהודית.
לאט לאט הציבור התעורר. זה תהליך כואב, חלקי – אבל הוא קורה. השופטים אינם עוד "קדושים", ופסקי הדין נבחנים באור הביקורת הציבורית. עם ערעור מעוז בית המשפט – הם עוברים לשלב הבא: "נשק יום הדין".
שנים הם הכינו את הקרקע: מינו פקידים, שלחו קצינים, השקיעו בהכשרות יוקרתיות, שטפו תודעה, שלטו במשרדי החינוך והמשפט, בעיתונות, במערכת אכיפת החוק ובמודיעין. הם מחליטים מה נאמר, מה נחשוב, מה נאכוף ומה נספר. ויש להם תוכנית – הפיכה.
אבל הם לא לקחו בחשבון דבר מהותי אחד: עם ישראל התעורר.
לא עוד קורבן. לא עוד הסכמה לתודעת אשמה נצחית. קמנו, הקמנו מדינה – ולא נחזור אחורה.
התחלנו מאוחר. החינוך העצמאי דל תקציבים, מוקדי הכוח עדיין בידיהם, התקשורת האלטרנטיבית מועטה – אך לעם הזה יש רוח חירות שאינה ניתנת לדיכוי. רואים אותנו בצבא, ברחובות, שומעים אותנו בכל פינה.
עלינו מוטלת אחריות כבדה: לחשוף את הצביעות, לעמוד על האמת, ולהפסיק להיות מואשמים בחוליים של אחרים. זה לא קל – אבל זה חיוני, ודורש פעולה כבר עכשיו.
בפנייתי לנבחרי הציבור – אני אומר: אל תמסמסו את רצון העם.
חזקו את ערכי המשפחה, את זהותה היהודית של המדינה, את הלאומיות הבריאה. העניקו לנו שקיפות – בחינוך, במשפט, במערכות הביטחון. תנו לנו חירות אמיתית – החירות שלנו היא בנפשנו.
הכותב הוא חבר מועצת העיר ירושלים מטעם מפלגת נעם