באירוע מיוחד בועידה הארצית ה-כ"ה של בני עקיבא, העניקה התנועה תעודות הוקרה לאלו שהובילו עשייה משמעותית במהלך המלחמה.
בין מקבלי ההוקרה גם איריס חיים, אימו של יותם ז"ל שנחטף ונהרג בשוגג לאחר שהצליח להימלט משוביו. חיים קיבלה אות הוקרה על פעילותה לחיזוק הרוח, הבחירה בחיים וחיזוק החברה בישראל.
בראיון מיוחד היא מספרת על הרגע שהחיבור בחברה הישראלית הוא השליחות הגדולה שלה: "פגשתי אישה חרדית בשם דינה גדליה, ושם הבנתי שלא הבנתי כלום ושאני חיה במדינה שאני לא מכירה אותה, כי אני לא מכירה את עם ישראל. ושאני חיה, בעצם חייתי בבועה שלי, וביום שאותה מחטף לא הבנתי שיש פה אנשים ש... שאכפת להם מהבן שלי וממני, גם אם הם לא מכירים ושיש איזשהי רוח כזאת בעם ישראל שהיא נסתרת מעיניי. ואת הרוח הזאת רציתי להכיר יותר, וזה באמת קרה, זה לא משהו שתכננתי. התקיימו אחר כך עוד ועוד כל מיני מפגשים עד השבעה שלנו. ובעצם בשבעה כשהגיעו כל כך הרבה אנשים דתיים, חרדים, והתחברנו. היה שם עוצמות מטורפות, אני חושבת שיותם בסוף הביא את העוצמות האלה. וזה כאילו שמעתי איזה קול, שאומר, אמא את חייבת להמשיך, ופשוט לעשות את מה שאת עושה, בלי לשים לב את מאחדת, את מחברת. וזה מין כמו שליחות כזאת, זה לא משהו שהחלטתי אותו, זה פשוט, באמת פשוט קרה".
ביחס לכוחו של הנוער בעת הזו הוסיפה: "קודם כל הנוער יש עליו תיק מאוד רציני, כי אני בונה על הנוער. אני חושבת שהנוער הם הכוח המניע של כל השינוי שצריך להתקיים פה. חשבתי על זה שיש הרבה תנועות נוער, יש נגיד את השומר הצעיר, יש מחנות העולים שאני באתי ממנו, יש את הנוער העובד, יש את בני עקיבא, ויש עוד תנועות, שבאיזשהו מקום הייתי רוצה שהתנועות יתחברו באיזושהי צורה, ויכירו אחת השנייה, כדי לעשות את החיבורים האלה, כי יש לנו היום משימה לאומית, זה לא משימה של תנועות כאלה או אחרות, כל התנועות בעצם רוצות פחות או יותר אותם דברים/ רוצים להכיר את הארץ, לבנות את הארץ, שיהיה פה טוב, לעשות דברים חיוביים, והנוער הוא, הנוער זה הכוח, הכוח המשימה של מדינת ישראל, להנהגה הבאה, אני אומרת את זה בכל מקום, כי אתם עדיין לא מקולקלים בדברים שאנחנו כבר התקלקלנו בהם, וכמו שאמרנו, כל מיני דעות קדומות, אג'נדות פוליטיות כאלה ואחרות, ונוער אפשר, המוח עדיין גמיש, המוח עדיין לא נעול. אז אני אומרת, בואו נתחיל בחיבורים בתוך התנועות נוער, צריך להתחיל מהגן כבר, אבל הנוער יכול לשנות".
חיים אופטימית לגבי העתיד שלנו בארץ הזאת: "ברור שאתה שואל בן אדם אופטימי, מה אני חושבת, אז אני אומרת תמיד שברור שיהיה יותר טוב, כי כשאני אומרת, קודם כל יש לנו המון המון טוב. אנחנו הרבה, אבל הרבה פעמים המוח האדם הוא מאוד מתורגל לראות רע. אז זה קשה לנו את הכל פרפקט, אז אנחנו לא מצליחים לראות שיש המון דברים טובים. הנה, אני באה לפה, אני רואה את הוועידה המטורפת הזאתי, זה דבר מדהים. אז אסור להזניח את זה, אסור להגיד, יהיה טוב. כבר טוב לנו, כבר טוב לנו, צריך לעבוד כל הזמן".
"יש משהו שאני, שבתפיסת העולם שלי, אני לא חושבת על משהו שיהיה טוב אולטימטיבי", היא הוסיפה, "בניגוד אני חושבת אליכם שאומרים, תבוא הגאולה וכו', אז אני לא שם, אני אומרת, הגאולה היא יום יומית. כי אנחנו יכולים לעשות לעצמנו גאולות קטנות ממש בכל רגע נתון. וברור שאם יש לנו כזה נוער וכזה עם וכאלה אנשים, אז אנחנו נמשיך ונבנה את עצמנו. זה מה שאני מאמינה, זה מה שאני בטוחה בו, כי גם אין לנו שום דרך אחרת, אנחנו חייבים. אני מבחינתי, אין מדינה אחרת, והמדינה הזאת, זו המדינה היחידה שלנו.. כולנו, רובנו פה בשליחות, לפי דעתי. ואני חיילת של המדינה, כאילו, בלי מדים, אבל... אם יש כל כך הרבה אנשים שרוצים לעשות פה טוב, אז ברור שיהיה פה טוב".
ביחס לבני עקיבא היא נזכרה בילדותה ואמרה: " אני גדלתי בחיפה, בנווה שאנן והיה לנו סניף של בני עקיבא מאחורי הבית. וזה סיפור, כי בדיוק אמרתי למישהו, שלא היה חיבור, לא היה בינינו שום חיבור, אבל תמיד היה את התנועה שלנו, והיו בני עקיבא, אבל לא היה שום חיבור, ועל זה אני מדברת, שלא היה לי שום קשר עם החלק היהודי שבי, והייתי, לא יכולה לגלגל את הגלגל אחורה, אבל זה משהו שהיה לי מאוד מאוד חסר, כי בתנועת מחנות עולים לא דיברו על דת, לא היו תפילות, ולא היה שום עניין של יהודיות, יהדות. אז אני יודעת שזאת תנועה מדהימה, עושה המון המון דברים, ומאחלת לכם להמשיך ולהרים פה את הדגל של זהות יהודית במדינת ישראל".