בשנה החולפת עברו שתי המדינות הגובלות איתנו מצפון תהפוכות עליהן היינו יכולים רק לחלום במשך שנים רבות.
ועדיין, למרות שחיזבאללה הוכה קשות ושמשטר אסד התמוטט כליל, שוררת בעם התחושה כי במקום ליזום מדינת ישראל פשוט יושבת על הגדר (מעשית ורעיונית) ומחכה לראות מה יוליד יום.
אולם, דווקא זו העת לנקוט בגישה פרו-אקטיבית שתמצב את ישראל כהגמון האזורי. גם בסוריה וגם בלבנון יש שורה של צעדים מדיניים אשר מדינת ישראל יכולה (וצריכה) לנקוט, ואשר תאפשר למנף את השיגינו הצבאיים לכדי יציבות בת קיימא, ואולי אף לכדי נורמליזציה עתידית עם השכנות מצפון.
בסוריה, שני גורמים מטרידים את הצמרת הביטחונית בישראל – ההיסטוריה של אלג'ולאני, והשאיפות של ארדואן.
למרות אמירות חוזרות של נשיא סוריה החדש לפיהן פניו אינן למלחמה, ולמרות הצהרות בדבר רצונו לייצב את המצב בסוריה, מעשיו בפועל (כגון טבח העלאווים), ושורשיו האיסלאמיסטיים מעלים חשש כי מדובר במילים ריקות בלבד. בנוסף, עם עלייתו לשלטון, שחרר אלג'ולאני מבתי הכלא ברחבי המדינה, פעילי חמאס וג'יהאד אסלאמי אשר קרובים אליו בהשקפותיהם הדתיות. כמו אלג'ולאני גם הטורקים מחזיקים באידיאולוגיה איסלאמיסטית קיצונית וסביר להניח שאנקרה, המארחת דרך קבע את בכירי חמאס, אכן תאפשר לארגון הטרור דריסת רגל גם ברחבי סוריה.
איום נוסף הנשקף מצד הטורקים נוגע לשאיפתם להתבססות צבאית בשטחי סוריה: לפי פרסומים זרים, העליונות האווירית של ישראל בסוריה מקלה משמעותית על היכולת לתקוף את איראן, ויכולת זו תעמוד בסכנה משמעותית, אם תיפרסנה בסוריה סוללות נ"מ טורקיות.
אל מול החשש הזה, הנטייה הישראלית היא לנכוח צבאית בדרום סוריה כדי למנוע כל ניסיון להתקרב לגבול הישראלי, ולתקוף כל בסיס סורי אשר אנקרה שואפת להציב בו את כוחותיה.
למרות יעילותה של גישה זו בטווח הזמן המיידי, בטווח הארוך הנוכחות הישראלית בין הכפרים הסונים והדרוזים בגולן הסורי, חושפת את חיילי צה"ל לאיומים מצד ארגוני טרור, ומעודדת הקמה של תנועות התנגדות בקרב תושבים אשר עד כה דווקא הביעו תמיכה פומבית בישראל.
בנוסף, מדובר בעניין של זמן עד שטורקיה תצליח להציב במרכז סוריה מערכת נ"מ אשר תעמיד את ישראל בפני דילמה קשה –לאפשר לטורקיה לכרסם בעליונות האווירית שלנו - או להסתכן בחיכוך צבאי עם מדינה החברה בנאט"ו.
נוכח הסיכונים הללו על ישראל לשקול תפיסה ביטחונית אחרת – שיתוף פעולה עם אלג'ולאני להבטחת יעדיה האסטרטגיים של ישראל בגבולה הצפוני. סוריה של היום היא עדיין מדינה מפוררת וענייה, המחפשת נואשות לייצר קשרים עם המערב. לפיכך, ישראל יכולה להגיע עם דמשק להבנות לפיהן תספק סיוע רפואי וכלכלי לשיקום סוריה ותהווה גשר על גביו יוכל אלג'ולאני לקשור יחסים עם המערב. בתמורה, סוריה תגרש מארצה את כל פעילי החמאס וארגוני הטרור הפלסטיניים האחרים, תסכים לשמור על המרחב שמדרום לדמשק מפורז מנשק ומצבא ותתחייב שלא לאפשר לטורקיה דריסת רגל דרומית לקו א-רקה – בניאס.
בנוסף, הדיווחים האחרונים בדבר עזיבת הכוחות האמריקאים את בסיסיהם במזרח סוריה עשויים לאפשר לישראל לדרוש מהסורים, בתיווך אמריקאי, להחליף את ארה"ב באותם בסיסים. במצב כזה, ירושלים תיקח את תפקידה של וושינגטון בשמירה על סוריה מפני דאע"ש ומפני שלוחי איראן בעיראק, ותרוויח שני הישגים חשובים: בסיסים הנמצאים בחצי הדרך לאיראן אשר יקלו על תקיפות עתידיות, והגבלה פיזית של היכולת הטורקית להתפשט לדרום ולמרכז סוריה.
גם המצב בלבנון מעורר בישראל תחושות מעורבות: מחד, בהצהרותיו הפומביות חיזבאללה דבק בעמדתו לפיה לא יוותר על נשקו או על שאיפותיו להשמדת ישראל. מאידך, נראה שהממשל החדש בלבנון אכן שואף (ואף מצליח) להחליש את כוחו של ארגון הטרור.
למרות הפגיעה המשמעותית בכוח האש ובשדרת הפיקוד של חיזבאללה, הארגון עדיין נהנה מתמיכה ניכרת בקרב אזרחיה השיעים של לבנון ועדיין מתפקד כחלק לגיטימי מן הפרלמנט הלבנוני, באופן המשאיר אותו בעל השפעה ניכרת במדינה.
לפיכך, כדי להקל את עבודתו של נשיאה החדש של ארץ הארזים, על ישראל להשקיע מאמץ דיפלומטי בהוצאת הארגון (לרבות הזרוע המדינית שלו) מחוץ לחוק במדינות אירופה והעולם, ולהוביל לחרם ולחנק כלכלי שלו. ללא תזרים שוטף של כסף, הארגון לא יוכל לשלם לעובדיו או לקחת חלק פעיל בשיקום דרום לבנון, דבר אשר יפגע הן במעמדו בקרב האזרחים והן במוטיבציה של אזרחים חדשים להצטרף לשורותיו.
במצב הנוכחי, לא נשקף למדינת ישראל איום של ממש מלבנון או ממשטרו של אלג'ולאני, והאיום המרכזי טמון בכך שאת החלל שמילאה עד עתה איראן ימלאו בעתיד הקרוב גורמים אחרים (בדגש על טורקיה וקטאר אשר תופסות חלק גדל והולך בשיקומן של סוריה ולבנון).
לכן, על ישראל ללמוד לשחק את תפקיד המעצמה האזורית ולפעול להפוך את שכנותינו מצפון למדינות הנתמכות על ידינו. בעת הזו, משתלם לישראל להגיע להבנות ולהכרה הדדית עם הממשלים החדשים בסוריה ובלבנון: לשמור על זכותנו להגיב במקרה של פעולות אשר בראייתנו מהוות איום על אזרחי המדינה, אך לאפשר למשטרים אלו לאכוף הפרות סדר אשר אין בהן איום מיידי ולהעדיף התערבות חמושה שלהם על התערבות חמושה שלנו.
כמו כן, לישראל משתלם לקחת חלק פעיל בשיקומן של מדינות אלה בכדי להגדיל את כוחנו העתידי בהשפעה על מדיניות הפנים והחוץ שלהן ובכדי למנוע את תלותן בטורקיה ובקטאר.
חשדנות היא אמנם כלי טוב, אך היא לא תמיד הכלי הטוב ביותר, ואם ישראל תמשיך לשבת על הגדר ולהתנהג כאילו כוח צבאי הוא הכלי היחיד בארגז הכלים שלה, היא עלולה להפסיד הזדמנויות מדינות אשר תחזקנה את מעמדנו האזורי בטווח הבינוני והרחוק ואשר, יחד עם עליונותה הצבאית של ישראל, עשויות להיות המפתח ליציבות אמיתית בגבול הצפון.
הכותב הוא רס''ן במיל' באמ''ן וחוקר מוח באוניברסיטה העברית