במהלך מבצע חומת מגן, בשביעי של פסח תשס"ב, אחה"צ החל הקרב לכיבוש שכם. עלינו עם טנק הסמח"ט (חטיבת יפתח 576) לעמדה במרומי הר כביר, הסמוך לאלון מורה, כדי לשלוט מלפנים על הפריצה לחלק הצפוני של שכם, וכיתורה מצפון. התמקמנו סמוך למבנה של קבר שיח בילל, שבראש ההר.
הצוות שלי היה תמהיל ישראלי טיפוסי של חיל השריון. המפקד רב בישיבת הסדר, נהג הטנק בן ישיבה, התותחן בן עיר, והטען בן מושב, דתיים ושאינם, רעות שריונאים – "בין אדם לאדם ובין אדם למכונה".
לידנו ניצב גם טנק מג"ד 480. הנוף שנשקף מההר היה עוצר נשימה. ממערב הר עיבל, הטרשי, ומדרום מערב הר גריזים, הר הברכה, שבחלקו מיוער. למרגלותינו העיר שכם השוכנת בין שני ההרים, ובמיוחד החלק הצפוני של העיר, מחנה הפליטים עסכר, ומסכאן שעביה. "מכאן ניתן לראות ביום בהיר את הים התיכון" אמרתי לאנשי צוות הטנק, אולם היום יום סגריר, מלחמה, ורוח שורקת במרומי ההר.
הטנקים של החטיבה מגדוד 480 עם הנגמשי"ם של הפלחה"ן החטיבתי וטרקטור D9 ממוגן מתחילים לגלוש בתנועה בציר היורד מאלון מורה לחלק הצפוני של העיר. אנחנו צופים בהם מלמעלה, עוקבים בדאגה, משננים לעצמנו בפעם המי יודע כמה, את פרטי התוכנית של כיבוש העיר, תוך כדי כך הלב הומה תפילה להצלחה ללא נפגעים.
מידי פעם נשמעים יריות ופיצוצים, ואנו מזהים את הפגיעות. המפקדים נשמעים מאופקים ברשת הקשר, הם משרים בטחון ומקצועיות. הכח מגיע לנקודה על הציר ביציאה מהעיר, והטרקטור מקימים שם מתחם ממוגן, שישלוט על היציאה הצפונית של העיר וימנע ממחבלים לברוח מן העיר צפונה.
הפעולה מגיעה לסיומה, השעה היא שעת מנחה של יום טוב. בשל רצף ההכנות לא הספקנו לאכול באופן מסודר מאז הבוקר, הרעב החל להציק, אנשי הצוות הוציאו מהטנק מנת קרב ומצות והציעו שנאכל משהו. ירדנו מהטנק והתיישבנו על סלע גדול למרגלותיו. היתה שם מעין אוירה של "סעודה שלישית" בתנאי שטח. "נו אולי תגיד משהו", הפציר אחד מאנשי הצוות. היתה זו שעה מיוחדת. בעם ישראל בשעה זו מתרחשת אחדות יחודית של מנהגים. חסידים נוהגים בשעה זו לקיים סעודה נוספת, "סעודת משיח".
אולם גם הגר"א – גדול ה"מתנגדים" היה נוהג להוסיף בשעה זו סעודה נוספת ואוכל בה מצות. דברנו על כך שגם אנו, כאן במרומי ההר, מתאחדים, עם כל עם ישראל בסעודה זו. היה בכך נופך מיוחד, בעיקר בגלל העובדה שהעיר שכם היא עיר המחלוקת, שבה נוצר הפירוד הגורלי בתוך עם ישראל, בתקופת ירבעם ורחבעם, וגם מפני שהיו אלה ימי תחילת "ספירת העומר", שבהם לקינו בגלל "שלא נהגו כבוד זה בזה" (המשך למכירת יוסף). הרגשנו שיש כאן מעין תיקון לחשכת מחלת הפלגנות מן העבר.
הלילה ירד, מוצאי שביעי של פסח. בבתי ישראל, חוזרים לשגרה, אורזים את כלי הפסח וחוזרים לכלי החמץ, אז החל הקרב העיקרי לכיבוש העיר.