לפני שנה, דיברתי עם אחד מהחברים שלי על תוכניות לחול המועד פסח. שנינו הסכמנו שמדובר בצרו של עשירים תרתי משמע:
ברוך ה' שאלו הדאגות שלנו וכן, אתה צריך להיות עם גב כלכלי איתן בשביל להפיק לילדים שלך תוכנייה מגוונת לחול המועד.
רק האופציה הפשוטה והשמרנית של סרט אמורה לעלות באזור המאה חמישים שקל כמו כלום לכמה נפשות וזה עוד בלי כל האקסוסריז מסביב בהנחה שאתם לא אוכלים קטניות.
אלא שיש קונספציה שגוייה בקרב ההורים, בעיקר אלו שחיים במקומות בורגנים או כאלו שמשתייכים לאשכולות הגבוהים. קונספציה שאנחנו יכולים לראות גם בהפקות הבת מצווש והבר מצווה המושקעות והיוקרתיות להחריד והיא ככל שהאירוע, החופשה, הטיול, יהיה יקר יותר, כך אחוזי ההנאה יגדלו.
והאמת? אין שטות גדולה מזה.
אנחנו לא צריכים למשל לראות איך משפחה ברמת חיים סוציו אקונומית נמוכה על שמונת ילדיה מבלה בחופש במתקנים חינמים בגן סאקר כאשר כל הילדים מחייכים וצוחקים ושמחים ומאושרים בשביל להבין שכסף לא באמת קונה אושר או הנאה.
אבל חבר שלי המשיך ואמר לי משהו נוסף שהלך איתי הלאה. הוא דיבר על זה שפתאום, ביום האחרון של חול המועד הוא קלט משהו מעניין:
כן, הוא היה עם הילדים שלו במסעדות ובסרטים ובקניונים, הם גם הלכו למעיינות ולשבילי ישראל אבל תכל'ס לא באמת יצא לו לדבר ולו לרבע שעה לשיחה צפופה עם הילדים שלו כאשר הטלפון על מצב טיסה וכל כולו נתון לילדים.
"אתה קולט" הוא חייך במבוכה: "חופשה שלמה ואשכרה אפילו לא הצלחתי למצוא לעצמי זמן לשבת עם הילדים שלי, לשמוע על החלומות שלהם, מה הם רוצים, מי החברים שלהם, איך הולך להם בכיתה...פשוט כלום. לא יאמן הא?"
הסתכלתי עליו וחשבתי עליי. טוב, המצב שלי לא כל כך יותר טוב.
הוא התכונן ללכת, נתן לי צ'פחה חברית ואמר לי:
"אחי, השנה החלטתי שלא משנה בכמה סרטים ו'על האש' הם יהיו, אני מתכוון בכל יום לתפוס איתם זמן איכות אמיתי...זו המשימה שלי. רק אני והם. כל פעם עם ילד אחר. שירגיש שכרגע אני רק בשבילו. בלי טלפונים. בלי מיילים. בלי כלום. מעבר לכך, מה שיבוא יבוא. עדיף ציפור אחת ביד".
הסתכלתי עליו כשהמשיך ללכת לביתו וחשבתי:
"וואלה, מיליון חלומות היו לי לחופשה הזו עם הילדים. כמו בכל חופשה. אבל אולי פעם אחת אהיה מציאותי יותר. כולנו רוצים לכבוש את השמיים. גם אני. אבל אולי הגיע הזמן לשנות אסטרטגיה.
בואו נתחיל מציפור אחת.