רוח גדולה – זה מה שמצאתי אתמול בבית המדרש של הישיבה התיכונית אור עציון, בו כונסו צירי ועידת בני עקיבא לשיח על מנהיגות. רוחו של הרב דרוקמן זצ"ל, רוח "הנני", נוכחת מאד בבית המדרש הזה, שלאורך שנים, מאות פעמים צפיתי בו מלמעלה, מעזרת הנשים, והנה פתאום אני יושבת – לראשונה – באולם עצמו.
רוח "הנני" נוכחת גם מאד על פניהם של בני הנוער שגודשים את בית המדרש, חדורי שליחות ואחריות, משלבים רצינות עם שמחה, ובערה-פנימית עם הקשבה.
רוח גדולה של אחריות לאומית, של אכפתיות, של חזון ושל רצון להגשימו, של אמונה איתנה, של אהבה גדולה לתורה, לעם ולארץ – כל המרכיבים של מנהיגות פשוט נכחו שם ונשקפו מעיניהם של עשרות בני הנוער שגדשו את האולם. והם, המנהיגים הצעירים האלה, ביקשו להבין מאתנו מנהיגות מהי.
חברי הפאנל מספרים איש-איש מנסיונו, מתובנותיו לאורך השנים, מהגיגיו ותפיסת עולמו, ואני מתבוננות בבני הנוער הקשובים הללו, שבמקום לכייף ולבלות וסתם לנוח בחופשה בת ארבעה ימים רצופים – מקדישים אותה לדיוני עומק על עתיד המדינה ועל תפקיד התנועה, ואומרת לעצמי: כמה צריך ללמוד דווקא מהם.
תנועה אשר רוח בה – זו הכותרת בה בחרו בבני עקיבא לועידה הכ"ה, שתקבע את דרכה של התנועה הזו חמש שנים קדימה. ככה זה בבני עקיבא: צירי התנועה עצמם הם שמתווים את דרכה, לאחר דיונים מעמיקים, ומתוך תחושת אחריות. כך בונים מנהיגות! כשרת ההתיישבות אני מבקשת מהם, מה"צירים", שחיזוק ההתיישבות בצפון, בדרום, וביו"ש יקבל מקום גבוה בהחלטות הועידה, אני מספרת על השבת שעשינו בזרעית שעל גבול הצפון, יחד עם גרעין-המשפחות הנפלא של בני הציונות הדתית שיגיע לחזק את הישוב החשוב הזה, על ההבנה של המשפחות החדשות שעליהן לחזק את זרעית מתוך כבוד וחיבור לתושביו הותיקים, מסבירה את הסיבות האסטרטגית, ואת הצורך הלאומי הקריטי בחלוציות הזו, ונענית מיד שהנושא אכן חזק מאד על סדר היום, שגרעין בני עקיבא כבר מתארגן לחזק את ישובי המועצה האזורית מעלה יוסף, וגרעין נוסף מתגבש כדי לחזק את שלומי. אכן, תנועה אשר רוח בה!
כשאני מתבקשת לספר על צומת מכריע בו נדרשנו למנהיגות, אני מספרת על אותו ליל שבת פרשת שמות, הלילה של הדיון בממשלה על העסקה עם החמאס. על שתי הדמויות מהפרשה שהעמדתי אז מול ראש הממשלה: דמותו של עמרם – מנהיג שבט לוי, שבהחלטה אומללה ומלאת-יאוש שלו, להרים ידיים אל מול גזרת "היאורה תשליכוהו", לגרש את אשתו ולהפסיק להביא ילדים לעולם – יצר איום של ממש על המשך קיומו של עם ישראל, ודמותה של מרים בתו, מנהיגה צעירה ואמיצה, שהעזה להוכיח את אביה ולשכנע אותו לשנות כיוון, לחזור בו ולהחזיר את רעייתו לביתו. "מהמנהיגות הזו של מרים" – אמרתי אז לראש הממשלה – "נולד מושיעם של ישראל."
"החלטנו אז לא לפרוש מהממשלה" – אני מסבירה לצירי בני עקיבא את שיקולינו באותו ליל שבת הרה-גורל – "משום שאם היינו מפרקים אותה באותה נקודת זמן, היינו מאבדים לחלוטין את הסיכוי לנצח. ואנחנו, כמו מרים, החלטנו לתת סיכוי לתשובה, סיכוי לשינוי של מדינת ישראל כולה. לא להציל את עצמנו משותפות באותה עסקת-כניעה איומה, אלא להוביל את המדינה כולה חזרה לדרך-המלך".
אני מספרת להם איך הבהרתי אז לראש הממשלה, שאנחנו נשארים בממשלה אך ורק על תנאי שגם הוא, כעמרם בשעתו, ישנה כיוון, ובמקום לדרדר אותנו בנתיב הכניעה לחמאס - יעלה מחדש את מדינת ישראל על דרך-המלך של מלחמת-הכרעה, עם אותה מטרה שהצבנו יחד בראשיתה, המטרה בשמה שלחנו מאות אלפי חיילים לקרב: להביא להסרת כל איום מעזה כלפי ישראל. "אל תטעה בנו" – אמרתי לו - "זו הסיבה שאנחנו נשארים, כדי לוודא שמדינת ישראל אכן מנצחת את חמאס ולא נכנעת בפניו, וזה גם התנאי בל-יעבור שלנו."
לא הסתפקנו אז בדיבורים. כמרים בשעתה, שלא נחה ולא שקטה עד שראתה במו עיניה את אביה משיב את אמה ומאפשר בכך את המשך החיים של עם ישראל במצרים, כך אנחנו התעקשנו עוד באותו ערב שבת להעביר החלטת קבינט מחייבת, לפיה סיום המלחמה יתאפשר רק במימוש כל מטרותיה כפי שהוגדרו על ידי הקבינט עצמו, ובהן גם השמדת היכולות הצבאיות והאזרחיות של חמאס והסרת כל איום מעזה כלפי ישראל. ההחלטה התקבלה פה אחד. הקבינט וגם הממשלה מחוייבים לה, לנו נותר לעמוד על המשמר, כמרים בשעתה על שפת היאור, ולוודא שהיא גם תמומש.
השבת, בשביעי של פסח, נפגוש שוב את מרים, ושוב כמנהיגה מובילה. "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את-התוף בידה, ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים במחולות". "מובטחות היו צדקניות שבדור, שהקב"ה עושה להם ניסים, והוציאו תופים ממצרים" – משיב רש"י לשאלה הסמויה: מנין בעצם היו להן תופים? בתוך החיפזון הגדול של יציאת מצרים, כש"גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה, וגם צידה לא עשו להם", גם אז זכרה מרים וזכרו חברותיה הצדקניות לקחת אתן את התופים, כדי שיוכלו לא רק לחוות את הניסים, אלא גם להודות עליהם, גם לשמוח בכל הטוב, לשיר ולרקוד – גם זה חלק מתפקידו של מנהיג.
ואכן, הם שרים ורוקדים בשמחה ובלהט גדול, בני הנוער הנהדרים הללו של בני עקיבא. אל יהי הדבר הזה קל בעיניכם: הרי התקשורת מלאה בקריאות שלא לשמוח ולא לרקוד וכמובן בשום אופן לא לחגוג. אבל הם כן שמחים וכן רוקדים.
זה לא שהם לא מכירים מקרוב את כאבי המלחמה וקשייה כולם, אבל הם יודעים היטב שצריך גם להודות על כל הטוב שנגלה לנו דווקא מתוך הקושי הזה, על כל ההישגים שכן הישגנו, על כל השינוי המבורך שחל ושעוד יחול בעם ובמדינה, וצריך גם לדעת לשמוח. ואנחנו? אנחנו יכולים וצריכים לשמוח בהם, להודות על הנוער הנפלא הזה, שהוא עתידנו, והוא כבר עכשיו ההווה המאד מאיר ומאד מחזק שלנו. אשרי העם שככה לו, אשרי העם שזו הרוח הגדולה של בניו ובנותיו.
כשיצאתי לעת ערב מהועידה, כבר ניתן היה לראות ולשמוע שעל פי ה"כותרות", הגיעה העת לממש את התנאי שהצבנו בליל שבת פרשת שמות באופן מלא: הגענו לצומת בה הכל מונח באופן גלוי וברור על השלחן: זה או להיכנע לחמאס, או להכניע אותו. וכיון שההחלטה הרשמית שקיבלנו פה אחד בקבינט עוד בליל שבת פרשת שמות קובעת שהאופציה של כניעה לחמאס אינה לגיטימית, ושהצורך בהכנעתו אינו ניתן לביטול – המשמעות היא שזו הצומת ממנה אפשר ואף חובה לחזור ללחימה עצימה באמת, מלחמת הכרעה, בעזה. הרוח הגדולה הזו, המנהיגות הזו, של תנועה אשר רוח בה, תלווה אותנו ותאפשר לנו, בע"ה, לנצח.