התחלה// נולדה בשנת 1927 בטרנסילבניה שברומניה (סופחה להונגריה במהלך מלחמת העולם השנייה). הבת השלישית מתוך חמישה ילדים.
אבא// אהרון קליין הי"ד, בן 48 בהירצחו באושוויץ. בימים שלפני המלחמה היה סוחר טקסטיל, חזן וכנר מוכשר. "אבא היה איש גבוה, יפה ועדין עם זקן קטן ומטופח. אדם יקר עם חיוך ועיניים יפות".
אמא// מטילדה קליין הי"ד, בת 48 בהירצחה באושוויץ. "אמא הייתה עקרת בית מעולה, אישה אצילית ועדינה, חכמה וחמה. גידלה חמישה ילדים ברוך ועונג ובחוכמת חיים. היא הייתה המחנכת של הבית".
שבת בבית// "גדלתי בבית מוזיקלי מאוד. אני עוד זוכרת אותנו מסובים סביב שולחן השבת, שרים יחד זמירות. לרובנו היה קול ערב, מורשת מאבא שהיה חזן. השבת בבית עם אבא ואמא הייתה מעין עולם הבא. לפעמים היינו מפעילים בבית את הפטיפון ומאזינים לפרקי חזנות. לפעמים אבא היה לוקח את הכינור, מנגן ושר בקולו הערב".
הגרמנים באים// כשהייתה בת 13, בשנת 1940, סופח אזור מגוריהם להונגריה. מאותו יום נאסר על היהודים לעסוק במסחר ובתי העסק שלהם הוחרמו. שני אחיה של ציפורה, יוסף ומרדכי, גויסו לעבודות כפייה. "עם הזמן נהיה מסוכן לצאת מהבית. שללו מאיתנו את כל הזכויות. עד אותו יום חיינו בשלווה עם ההונגרים, וכשהגיעו הנאצים גם הם השתנו מקצה לקצה. הציקו ליהודים ותקפו אותם בכל פינה".
המזוודה// "המצב כבר היה קשה. נשארנו בלי מזון בבית. בניסיון להתפרנס אמא שחטה את האווזים האחרונים שנותרו לנו ואת שומן האווזים, שהיה מצרך יקר, ארזה והכניסה למזוודה. אמא נתנה לי הוראה להבריח את המזוודה ולמכור את השומן בבודפשט וכך עשיתי. אבל ביציאה מהרכבת אחד העובדים לקח ממני את המזוודה והניח אותה בצד. הלב שלי הלם בעוז. ידעתי שעשרים קילו שומן האווז הם אוצר. ברגע שהוא לא הסתכל, חטפתי את המזוודה וברחתי מהר ככל שיכולתי". את השומן מכרה בהצלחה ואת הכסף הביאה למשפחתה.
מגורשים// כשהייתה בת 17, באביב 1944, גורשו כל יהודי העיירה מביתם. "יום אחד דפקו בפראות על הדלת וצעקו: 'ז'ידים החוצה. יהודים החוצה'. ידענו מיד שאנחנו בצרה צרורה. ריכזו אותנו בבית הכנסת ומשם הועברנו לגטו. יום אחד העמיסו אותנו על קרונות משא לבהמות ונעלו את הדלתות. במשך שלושה ימים נסענו בתנאים לא אנושיים, צפופים בעמידה ובמחנק נוראי, בלי מזון ומים. הייתה צחנה. לא היו עצירות. אני זוכרת תינוקות צורחים עד אימה".
אושוויץ// אחרי שלושה ימים הרכבת עצרה בבת אחת. "דלתות הקרונות נפתחו בסערה. הגענו לרמפה של בירקנאו. יהודים בבגדי פסים שחור־לבן זירזו אותנו החוצה. הנאצים צרחו: שנאל! שנאל! כולם לצאת! בבת אחת הפרידו אותנו מההורים שלי ומאחי הקטן. ראיתי את אבא ואמא מציצים אלינו. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותם". את אחיה הצעיר ואת הוריה לקחו היישר לתאי הגזים. "הובילו אותם ישר לקרמטוריום. את אבא ואמא היקרים ואת אחי המתוק אברהם משה (תיבי) בן ה־12, עם הלחיים האדומות והפאות הקטנות".
מנגלה// "אותנו לקחו למקלחות, גזזו לנו את השיער וריכזו אותנו במגרש. קצין גרמני נכנס, זה היה מנגלה בכבודו ובעצמו. הוא הבהיר לנו שכל מי שלא יהיה נחוץ לרייך השלישי ילך לשם, והצביע על הארובות שיצא מהן עשן שחור וסמיך. הצטמררנו. משם הכניסו אותנו לבלוק מספר 18. טובה אחותי הצעירה והעדינה הייתה איתי כל המלחמה. חשתי אחריות כלפיה. עברנו הכול יחד. היינו באושוויץ במשך שנה. קיבלנו 150 גרם לחם ליממה ומרק דלוח. הרעב היה נוראי. הפכנו לשלדי אדם".
הבקשה מהקאפו// "מולנו היה בלוק 20 שהייתה בו 'מרפאה', שמי שנכנס אליה לא יצא בחיים. פעם היה לי חום גבוה. באין ברירה פניתי לקאפו שתרשה לי להישאר בצריף ולא לצאת למפקד. לא יכולתי לעמוד על הרגליים בגלל החום הגבוה. להפתעתי הקאפו המרשעת הסכימה. היא שלחה אישה אחרת במקומי למפקד. כנראה בכל זאת היה בקאפו האכזרית איזה זיק של אנושיות. היא הצילה את חיי, כי אם הגרמנים היו רואים שאני חולה הם היו מעבירים אותי ישר למרפאה שממנה לא חוזרים".
מחנה עבודה// כעבור שנה באושוויץ הועברה יחד עם אחותה למחנה העבודה זאלצוודל שבצפון גרמניה, שם עבדה במפעל לייצור נשק. "זה היה מפעל ענקי לייצור קליעים לרובים. הגענו לשם 1,200 בנות. זו הייתה עבודת פרך. עבדנו 12 שעות ביום כשקיבלנו 150 גרם לחם ליום ומרק מורעל. היינו חולות מאוד. בנות נפלו שם כמו זבובים".
השמועות// ביום הכיפורים תש"ה החלו להגיע שמועות שהנאצים מפסידים בקרבות. "בליבי התפללתי: ריבונו של עולם, עברנו את כל הצרות הנוראות עד כאן. בבקשה תעזור לנו שנזכה להגיע ליום השחרור. היינו בין ייאוש לתקווה".
השחרור// באחד הימים החלו להישמע מרחוק הפצצות של בעלות הברית. "ההפצצות הלכו והתקרבו למחנה. יום אחד הגרמנים לא הגיעו לקחת אותנו לעבודה. לא הבנו מה קורה, אבל ראינו את הגרמנים נמלטים לכל עבר. פתאום טנק אמריקאי שעט פנימה לתוך המחנה. בשארית כוחותינו, מי שיכול קם לקראתו. החיילים הסתכלו עלינו ופרצו בבכי. הם נבהלו מהמצב שלנו".
חופשייה// דווקא עם השחרור הִכתה בה ההבנה על האסון הנורא. "נותרנו לבד בעולם. לא ידענו מה נעשה עכשיו, לאן נלך. היינו מורעבות, רזות, חולות. לא ידענו האם אי פעם נצליח להחלים ולהתאושש". יחד עם אחותה הן שבו לעיירת ילדותן, אבל אז גילו לתדהמתן שביתן נלקח בידי גוי וכל הרכוש נבזז.
ארבעה// למרות זאת, הן בחרו להמתין בקרבת מקום בתקווה שמישהו ממשפחתן אולי ישוב מהתופת. "יום אחד גילינו ששני האחים יוסף ומרדכי שרדו. היינו ארבעה ששרדו. החלטנו פה אחד: אנחנו עוזבים את המקום הארור הזה, שממנו הוצאנו להשמדה בלי שאיש פצה פה. התחלנו לנדוד ולחפש את המקום שלנו בעולם".
פליטים// יחד עם אחותה ושני אחיה הגיעה לבראונאו שבאוסטריה, שם שהו כשנה במסגרת קבוצת הכשרה שכללה כ־40 חברים מיוצאי צ'כוסלובקיה והונגריה. "רצינו לעלות לארץ. התכוננו לעלייה, למדנו עברית". בדצמבר 1946 הגיעה הקבוצה לקובלנץ שבגרמניה. שם פגשה במסגרת הקבוצה ניצול שואה יליד פולין, פינחס מנחם פיבלוביץ, והשניים נישאו. "כשראיתי אותו בפעם הראשונה אמרתי לעצמי: הבחור הזה יהיה בעלי, וכך היה. אחרי יומיים החלטנו שאנחנו מתחתנים". יחד עם הקבוצה עשו את דרכם לאיטליה.
מחנה מעצר// במאי 1947 עלתה הקבוצה על אוניית המעפילים 'התקווה' שיצאה מאיטליה לארץ ישראל. לרוע המזל, הבריטים תפסו את האונייה והעבירו את נוסעיה למחנה מעצר בקפריסין. שם, בערב יום כיפור, נולד בנה הבכור. "הייתי אמא צעירה שמתחילה חיים חדשים". אחרי חצי שנה, בכ"ט בנובמבר 1947, עלתה עם בעלה ובנה התינוק לארץ ישראל.
החצי השני// פינחס ז"ל. יליד פולין, אוד מוצל מאש בעצמו. "פינחס גדל במשפחה של חסידי גור, מתוך עשרה אחים ואחיות נשארו בחיים רק הוא ועוד אח. הוא היה איש יפה תואר, חכם, עם הומור". הוא הלך לעולמו לפני 16 שנה. "במשך השנים גרנו בחיפה. היה לנו קיוסק גדול בנווה שאנן. עבדנו שם יחד. הוא גם כתב והרצה על השואה ובימי השואה היינו עורכים תערוכה על השואה ברחוב חניתה, ליד החנות שלנו. בעלי היה עומד ומדבר עם העוברים ושבים על מה שעברנו".
הנחת// שלושה ילדים. שתי בנות ובן. מלכה־אסתר, זהבה ושלמה־אהרון. "קראנו להם על שם ההורים שנספו. זכיתי ל־13 נכדים, 50 נינים ובני נינים. אין מילים לתאר את הנחת שיש לי מהמשפחה שלי. הנאצים רצו לחסל אותנו אבל ניצחנו אותם".
שואה// יחד עם בעלה הקדישה את חייה להנצחת השואה והעבירה הרצאות בארץ ובעולם. עד היום, ממרומי גילה, היא ממשיכה להרצות ביד ושם לבני נוער ומבוגרים. יחד עם בעלה כתבה ארבעה ספרים המתעדים את סיפורם האישי ואת סיפור משפחתם בשואה. "כל כולי למען זיכרון השואה. אני פועלת ללא הרף לא לתת לדור הצעיר לשכוח את מה שקרה שם".
לזכור// עשר שנים שימשה אשת עדות והובילה משלחות מהארץ. "הייתי עוברת איתם בין הבלוקים הארורים של אושוויץ. זה היה קשה ומטלטל בשבילי, אבל אני רואה בהנצחת השואה צו השעה. אני גם דוברת גרמנית מהבית, ויותר מעשור הייתי נוסעת להרצות בגרמניה בפני חברי פרלמנט גרמניים וסטודנטים גרמניים. דיברתי איתם על השואה. זעקתי והטחתי בפניהם את האמת על הרוע שיצא מעמם".
ולא לשכוח// "השליחות שלי היא להנחיל את סיפור השואה. בעלי ביקש ממני לפני שהלך לעולמו: אנא ממך, אל תיתני לשכוח את השואה. הבטחתי לעצמי שלא אתן לשכוח את ששת המיליונים ובתוכם מיליון וחצי הילדים, שנטבחו ולא שרדו את השואה. דורות ההמשך חייבים לדעת את הזוועות שעברנו. כך אעשה עד יומי האחרון".
במגרש הביתי:
מה הלו"ז// "ברוך ה' אני עדיין עומדת על הרגליים. אני מעבירה שיחות בנושא השואה, הולכת להרצות ביד ושם, ונהנית מהמשפחה הנפלאה שלי. יש לי מטפלת זרה שחיה איתי והבנות שלי דואגות לי".
פלייליסט// "אני אוהבת במיוחד מוזיקה חסידית".
השבת שלי// "שבת קודש. אני משתדלת ללכת כל שבת לבית הכנסת. אני אוהבת להתפלל. גדלתי בבית שבו אמא לקחה אותנו כל שבת לבית הכנסת".
משאלה// "הלוואי שיהיה לנו שקט ושלווה ולא מלחמות ושעם ישראל יחיה בשלווה בארצו".
דמות מופת// "שתי בנותיי, ששומרות עליי ודואגות לי במסירות רבה".
מפחיד אותי// "שישכחו את הזוועות שעברנו".
כשאהיה גדולה// "ברוך ה' אני חיה ונהנית מהחיים, מספרת את סיפור השואה למען הדורות הבאים ומודה על הזכות לחיות במדינת ישראל, שהיא המקום הטוב ביותר לעם היהודי".
לתגובות: rivki@besheva.co.il