לעזרת אנוסי האקדמיה

החיידק הפוליטי־ציבורי של פרופ' עמיהוד אמיר, יושב ראש חוג הפרופסורים לחוסן לאומי, התחיל לקנן אצלו בזמן הפגנות "קיסינג'ר גו הום" ב־1973, כשקיסינג'ר בא והציל את הארמיה השלישית בסוף מלחמת יום כיפור. "הייתי נער בן 17, אבל כבר אז הייתי יוצא להפגנות, כי ראיתי בעיה בזה שעם ישראל נכנע לכל מיני גויים", הוא משחזר.

השנים חלפו, אמיר בגר ואף התקדם בסולם האקדמי עד לפרופסורה, אבל המציאות המעוותת להשקפתו המשיכה להציק לו, ואליה נלווה גם הרצון להמשיך בעשייה ציבורית לתיקון. לפני 15 שנים הצטרף לחוג הפרופסורים לחוסן לאומי, עד שהפך בשנים האחרונות למי שעומד בראשו. על אף היותו איש אקדמיה בכיר בתחומו, פרופ' אמיר אינו חושש להצביע על יעד שיש מי שיקרא לו משיחי: הקמת בית מקדש, ועכשיו.

"מהיום שבו הקדוש ברוך הוא נתן לנו ביד את הר הבית ועד היום עברו כמעט 60 שנה, ואנחנו עוד לא שם, עוד לא בנינו. למה?!" הוא תוהה בצער. "הציבור בישראל היה ערוך לזה. השיר 'ברחובנו הצר' לא היה של אברהם פריד, זה היה שיר שכולם בישראל שרו. הבנאי חולם שהוא 'יניח למקדש את אבן הפינה'. למה לא עשינו את זה עד היום? זו צרה צרורה, ובגללה באות עלינו מכות בזו אחר זו".

"גם היום אנחנו לא בונים את בית המקדש. מה עוד אנחנו מחכים שיקרה? כבר קיבלנו את טבח שמחת תורה", הוא מוסיף. "זה יקרה בסוף, לא תהיה ברירה, אבל למה אנחנו צריכים לשלם מחיר כבד? למה לא לקום ולעשות את זה? זאת הייתה ההרגשה שלי מקדמת דנא, ולכן כבר לפני כ־15 שנים הצטרפתי לחוג הפרופסורים. אני לא קורא לזה פוליטיקה, אלא האמונה היהודית אומרת שהקדוש ברוך הוא שם אותנו בדור שבו בידינו להביא את הגאולה", וההצטרפות לחוג האקדמי־לאומי הזה היא צעד בדרך לשם.

הקולגה הצמוד ניתק מגע

אל חוג הפרופסורים לחוסן לאומי, כאמור, הצטרף פרופ' אמיר כבר לפני שנים רבות, ובעשור האחרון אף משמש בו חבר הנהלה. תחילה הוא מנתח את התהליך שעברה האקדמיה, שבו הפכה ממוסד מחקרי לפוליטי. "מאז ומתמיד האוניברסיטאות והאקדמיה היו שמאלניות", הוא מקדים. "הייתה תקופת פריחה ב־150 השנים האחרונות, כשהאוניברסיטאות הפכו להיות אוניברסיטאות מחקר. אומנם הגישה הייתה עדיין שמאלנית וליברלית, אבל מה שהנחה את האוניברסיטאות ומה שעמד לנגד עיניהן היה האמת המדעית. בעיקר ב־70 השנים האחרונות לא היה אכפת להם אם חבר הסגל הוא אישה או יהודי דתי, אלא מה התפוקה המדעית שלו. לדאבוננו, חל כרסום בגישה הזאת".

הוא ממחיש זאת בסיפור: "באחת מישיבות הסנאט האחרונות של אוניברסיטת בר אילן שישבתי בהן, מישהו אמר לי: יש דברים יותר חשובים מהאמת המדעית, והם הערכים של האדם. הערכים פירושם ערכי הפרוגרס. זה קורה היום אפילו באוניברסיטת בר אילן. רק 30 אחוזים מהסגל עדיין מחזיקים בתפיסת העולם המקורית של בר אילן, שלפיה היהדות חשובה. יותר מ־60 אחוזים הם פרוגרסיביים".

חוג הפרופסורים נתפס יותר כנישה ימנית מאשר אנטי־פרוגרסיבית.

"זה לא עניין של נישה ימנית", הוא מוחה. "לאחרונה השם השתנה לחוג הפרופסורים לחוסן לאומי, אבל לפני כן הוא היה חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי. הרעיון היה שאנחנו רוצים לתת פתחון פה לחברי סגל שתפיסת העולם שלהם איננה ליברלית־שמאלנית, אלא שמרנית־קפיטליסטית. כשהיינו מסתובבים בהפגנות עם חולצות חוג הפרופסורים לחוסן לאומי, אנשים היו נדהמים: מה? יש גם פרופסורים שתומכים בנו? זה נראה כאילו כל הפרופסורים הם אנשי פרוגרס ואנשי שמאל".

כחלק מהמלחמה של חוג הפרופסורים נגד הפרוגרס, הם מפעילים קבוצה של עורכי דין שמסייעים לחברי סגל שמתנכלים להם באוניברסיטאות ובמכללות בישראל, בגלל הזיקה שלהם לימין או בגלל התבטאויותיהם. "היו לא מעט מקרים של אנשים שהובאו לפני ועדות משמעת ונקראו לשיחה בפני רקטורים. אנחנו שולחים ייצוג של עורכי דין כדי שהאוניברסיטה לא תוכל לפטר אותם, ויבינו שתהיה כאן בעיה משפטית. זאת תופעה רצינית וקשה להתכחש לה. טיפלנו בלא מעט מקרים ועזרנו לאנשים שחששו שיפטרו אותם בגלל השקפת העולם הימנית שלהם".

לשיטתו, הבעיה החריפה עשרת מונים בשנים האחרונות בגלל שהליברליות והשמאלניות הפכו להיות פרוגרסיביות, וזאת כבר דת. "לפני כן זה לא היה דת, אלא השקפת עולם", הוא קובע ואף ממחיש זאת בסיפור אישי כואב: "היה לי חבר טוב. אומנם הוא היה שמאלן, ממקימי 'שלום עכשיו', אבל היינו חברים ממש טובים. כתבנו עשרות מאמרים ביחד, קיבלנו קרנות מחקר ביחד. היינו בכל השמחות המשפחתיות זה של זה, היינו יחד בחו"ל. כשהיינו יחד בכנס, אם הייתה שם מסעדה כשרה, הוא היה בא איתי למסעדה הזאת. כולם התפלאו, איך יכול להיות שאדם כל כך שמאלני יכול להיות חבר כל כך טוב של מישהו ימני.

"כל זה היה טוב ויפה עד לפני שנתיים, כשהוא הפך משמאלני לפרוגרסיבי. זאת דת פנאטית. היום הוא לא מוכן לדבר איתי, לא מוכן להיות איתי תחת אותה קורת גג. עד כדי כך שכשהיה לנו כנס בין־לאומי משותף, בהזמנה של הכנס הוספתי את שמו. בפעם הראשונה מזה שנה קיבלתי ממנו אות חיים, כי עד אז הוא לא ענה. לגמרי התעלם. אבל פה הוא צעק: להוציא מיד את שמי! השם שלי לא יהיה ביחד עם השם שלך כמארגן הכנס! עד כדי כך הפנאטיות נכנסה כאן, כי זו דת. עכשיו הוא אדם דתי פנאטי", הוא נאנח.

אחת התופעות הכואבות שמתאר פרופ' אמיר, כתוצאה משלטון הפרוגרס בעולם האקדמיה, היא ה"אנוסים". "אנשים שותקים ולא אומרים את דעתם מחשש שיבולע להם", הוא מתאר. "האוניברסיטה היא מוסד שעובד בצורת גילדה של ימי הביניים. אם לא אוהבים אותך - לא תתקדם, המאמרים שלך לא יפורסמו. לכן אנשים מעדיפים לשתוק. היו רבים כאלה שאמרו לי: אני תומך בכם, אבל לא מוכן לחתום על עצומה, כי אני לא רוצה שידעו. אם ידעו שאני בצד הימני - יבולע לי באוניברסיטה. מצד שני אני די אופטימי, כי יש מעט מאוד פרוגרסיבים בישראל. 80 אחוזים מהעם הם יהודים".

אולי מהעם כן, אבל מהאקדמיה לא.

"באקדמיה 80 אחוזים פרוגרסיבים, אבל בעם 80 אחוזים הם יהודים, ולכן בסופו של דבר יהיה כאן מהפך. יש המון חבר'ה ימנים שגומרים דוקטורטים, וכנראה ילכו למוסדות שמרניים יותר, כמו אוניברסיטת אריאל והמרכז האקדמי לב, שיעלו על חשבון אוניברסיטאות ותיקות שהפכו להיות פרוגרסיביות. זה בא מלמטה. אם 80 אחוזים מהעם הוא לא פרוגרסיבי, והוא לא, אז לא יהיה אפשר להחזיק כאן מעמד בצורה הזאת יותר מדי זמן".

בסוף, כמה שבמרכז האקדמי לב ובאוניברסיטת אריאל יקלטו סטודנטים, אין להם קיבולת מתאימה לכל כך הרבה סטודנטים.

"אולי הם יגדלו ויפתחו אוניברסיטאות חדשות", הוא מציע. "בארצות הברית יש להם היום את אותה בעיה. אוניברסיטאות כמו קולומביה והרווארד נמצאות בצרה. אנשים הפסיקו לבוא. בהרווארד היו השנה הכי פחות נרשמים מכל השנים. אנשים אומרים: למה אני צריך ללכת לשם? אני יכול ללמוד באונליין. המהפכה המדעית שינתה את האוניברסיטאות לאוניברסיטאות מחקר. עכשיו אנחנו במהפכת המידע, ויש לאוניברסיטאות תחרויות מקוונות באינטרנט. כמו שהעיתונים היו חייבים להמציא את עצמם מחדש, גם האוניברסיטאות הולכות להשתנות. גם בגלל מהפכת המידע, אבל גם בגלל הפרוגרס. בארצות הברית, למשל, נפתחה לפני שנה אוניברסיטה חדשה. היא נקראת University of Austin והדגל שלה הוא חוסר ההתעסקות עם פוליטיקה ועם פרוגרס, אלא התמקדות במטרה הראשונית של האוניברסיטאות - האמת המדעית".

אמיר מעריך כי בארץ יהיה גם שינוי מבפנים במוסדות הישנים. "בר אילן, שהייתה אוניברסיטה דתית, הפכה להיות אוניברסיטה דתל"שית. אפילו בקרב חברי הסגל אין רוב דתי. 60 אחוזים בבר אילן היום הם פרוגרסיביים. זה קרה בהדרגה, אף על פי שהיא התחילה כאוניברסיטה דתית יהודית. יכול מאוד להיות שבהדרגה, בתוך 20 שנה, היא לא תהיה פרוגרסיבית ותחזור למה שהיה פעם. כי העם בישראל מסורתי, ראינו את זה במלחמה".

שליחות משולשת בהודו

מקום הולדתו של פרופ' אמיר מפתיע במיוחד. הוריו נשלחו בשנת 1953 למומבאי (שאז נקראה בובמביי) שבהודו. לקראת סוף השליחות, בשנת 1956, הוא נולד. למעשה הייתה להם שליחות משולשת, ובראשה לדאוג לחיים היהודיים בהודו. בימים ההם היו בהודו יהודים רבים, ובמומבאי עצמה היו המון בתי כנסת. "הברית שלי הייתה בבית הכנסת מגן דוד, בית כנסת ענקי שקיים עד היום. היו שם כמה קהילות של יהודי עיראק ופרס, קהילת בני ישראל, שהיו שם מקדמת דנא, והקהילות של הקוצ'ינים בדרום", הוא מתאר את החיים היהודיים באותם ימים. "בכל שבת אבא היה הולך ודורש בכל בתי הכנסת במומבאי. הייתה לו קבוצה של חסידים שהיו הולכים אחריו, לכן הוא נאלץ לדרוש דרשה שונה בכל בית כנסת. הם פתחו שם סניף בני עקיבא ועשו מחנות קיץ בקשמיר".

השליחות השנייה של הוריו הייתה מטעם הסוכנות היהודית: להעלות את יהודי הודו לארץ. "במשך שלוש שנים היו שולחים ארצה שלושה מטוסים בשבוע, עד שרוקנו את הודו מיהודים. בשנת 2000, כשהייתי עם אמא שלי עליה השלום במומבאי, הלכנו לבית הכנסת הגדול. היו שם בקושי 20 אנשים, רובם תיירים ואנשי עסקים מישראל. אמא זוכרת את בית הכנסת מלא מפה לפה".

השליחות השלישית הייתה מטעם הרבנות הראשית, לוודא את יהדותם של קהילת בני ישראל. "אבא מצא שם מנהגים שלא רואים היום. הוא נכנס לבית של מישהו שהראה לו גט שחרור של סבא של סבא שלו שהיה עבד כנעני - תלוי על הקיר. ברגע שעבד כנעני מקבל גט שחרור, הוא אוטומטית מתגייר והופך ליהודי. כך הם הוכיחו את יהדותם".

בגיל שלושה חודשים הגיע פרופ' אמיר לארץ. שנותיו הראשונות עברו עליו בחיפה, בשל תפקידו של אביו כמפקח על בתי הספר הממלכתיים־דתיים באזור הצפון. אך בתוך שנים ספורות נשלחה המשפחה לשליחות נוספת, הפעם לברזיל. "אבא היה אחראי על כל בתי הספר היהודיים בברזיל. הוא פתח בתי ספר בבלו הוריזונטה ובסאו פאולו, אבל גרנו שלוש שנים בריו דה ז'ניירו. שם גרתי מגיל שלוש עד גיל שש. למרות שעזבנו כשהייתי קטן, עד היום אני עוד קורא פורטוגזית ומדבר קצת".

עם החזרה לארץ הוא למד בבית הספר הממלכתי־דתי יבנה ברמת גן, ובהגיעו לכיתה ח' שוב נסעה המשפחה לשליחות, הפעם לארצות הברית. "אבא היה מרכז המורים השליחים בארצות הברית ובקנדה". במהלך שלוש שנות המגורים בניו יורק סיים את לימודי התיכון בישיבה יוניברסיטי. וכך, בגיל 16, כששב ארצה, כבר החל ללמוד לתואר ראשון במתמטיקה ומדעי המחשב באוניברסיטת בר אילן. בגיל 18 התגייס לצה"ל במסלול עתודאי מקוצר של שנתיים, שבמהלכן סיים תואר שני במתמטיקה. בגיל 20 עבר לשירות פעיל של שש שנים בפרויקט מיוחד ב־8200. "בשלוש השנים הראשונות השירות היה בארצות הברית, ובשלוש השנים האחרונות כבר היינו מערכת פעילה בארץ. בשלוש השנים האלה גמרתי את הדוקטורט".

הדוקטורט שלו, שעסק בלוגיקה מתמטית, גרם לו להעמיק בהשקה בין תחום המתמטיקה והמחשבים ובין היהדות. "רבי אליעזר אמר לתלמידיו: מנעו בניכם מן ההיגיון. חשבתי שלפי היהדות לוגיקה זו בעיה, אבל אז ראיתי שהיגיון בתור מילה ללוגיקה זו המצאה של אבן עזרא. כי מה זה היגיון בעברית? 'עלי עשור ועלי נבל, עלי היגיון בכינור'. היגיון זה קול, ולוגוס זה תורת הדיבור ביוונית. האבן עזרא הפך את זה לתורת ההיגיון. עד אז חשבו שהלב הוא זה שחושב, וכך היגיון הלב הוא תורת ההיגיון. לא זה מה שרבי אליעזר הגדול אמר. האבן עזרא קרא ללוגיקה תורת ההיגיון, ואמר שראוי לכל בן תורה ללמוד את תורת ההיגיון. אפילו הרמב"ם כתב ספר בלוגיקה. זה לא הלוגיקה המודרנית, אלא לוגיקה מתמטית של תקופתו. כך שבלי הלוגיקה, אנחנו באמת לא יכולים ללמוד את התורה".

בהיותו בן 27 בלבד יצא לפוסט־דוקטורט בארצות הברית ב־MIT בבוסטון. התכנון המקורי היה לחזור ארצה עם סיום הפוסט־דוקטורט, אך בהשגחה פרטית, דווקא כשהוא נתקע עם רכבו בבולטימור בדרך לכנס בוושינגטון, פגש את עליזה, רעייתו לעתיד. הרצון היה להגיע ארצה אחרי החתונה, אך בשל היותה בעיצומם של לימודי רפואה, קבע הזוג הצעיר את מושבו בארצות הברית למשך שלוש שנים לפחות, שבמהלכן החל לעבוד כחבר סגל באוניברסיטת מרילנד בקולג' פארק. "אחרי זה התברר שבארצות בארצות הברית ההתמחות קצרה יותר מאשר בארץ, אז כבר נשארנו עוד שלוש שנים והיא סיימה את ההתמחות ברפואת ילדים. רצינו לחזור לארץ, אבל אז היא רצתה לעשות תת־התמחות ברפואה דחופה לילדים - דבר שהיה חדש באותם ימים, אפילו בארצות הברית. בבית החולים שניידר ביקשו ממנה: תעשי את התת־התמחות בסקוטיש רייט באטלנטה ותבואי אלינו. בשנים האלה הייתי חבר סגל בג'ורג'יה־טק".

כשד"ר אמיר סיימה את ההתמחות, עלתה המשפחה לארץ. כיום אשתו משמשת סגנית מנהל המיון בשניידר. "היא עשתה גדולות ונצורות", מעיד בעלה. "בתחילת המלחמה, קופת חולים כללית שלחה אותה לאילת. אילת היא עיר של 50 אלף איש, והגיעו אליה עוד 60 אלף מפונים ופליטים מעוטף עזה, מתוכם הרבה ילדים, חלקם בלי הורים. העיר יותר מהכפילה את עצמה וכל התשתיות קרסו. קופת חולים כללית פתחה שם קליניקה, ואשתי, שהיא המומחית בארץ לעניין הזה, הגיעה לבית החולים יוספטל כדי לארגן אותם לאירועים רבי נפגעים. עד אז יוספטל היה בית חולים ממיין, ובמקרה של טראומה היו מעלים את הפצוע על מסוק לסורוקה, אבל בסורוקה המסדרונות היו מלאים אז בפצועים מהנובה ומהיישובים ולא היה מקום לסיכה. לכן היה צריך לטפל בפצועים באילת עצמה. היא נשארה שם חמישה שבועות להכשיר את בית החולים לטיפול באירועים רבי נפגעים, ועד היום היא נוסעת לאילת פעם בחודש או חודשיים כדי לתחזק".

עם הגעתו ארצה חזר פרופ' אמיר לאוניברסיטת בר אילן, שבה סיים את הדוקטורט 11 שנים קודם לכן. בשלב מסוים מונה לתפקיד ראש פרויקט השו"ת, אותו ניהל במשך שנה. "באותם ימים, לפני 25 שנה, הפרויקט שנמכר על גבי דיסקים היה מאוד כבד ומאוד יקר, והשתמשו בו רק רבנים, חוקרים וישיבות. הצבנו לעצמנו מטרה להגיע לכל בית. הוצאנו גרסה מקוצרת וקראנו לה 'גרסת בר מצווה', שכללה ספרייה יהודית בסיסית של תנ"ך, תלמוד, מפרשים וכדומה. היא נמכרה במחיר סביר לאנשים פרטיים. גם כיום, בעידן הדיגיטל, פרויקט השו"ת עדיין רלוונטי, היות שיש שו"תים שנמצאים רק שם".

כשהמחלקה למדעי המחשב פרשה מהמחלקה למתמטיקה והפכה למחלקה עצמאית, מונה פרופ' אמיר לראש המחלקה הראשון, תפקיד שאותו מילא במשך חמש שנים. "בחמש השנים האלה הצלחנו להעלות את המחלקה על דרך המלך. התחלנו כשהמחלקה הייתה על הקרשים. היו בה 15 חברי סגל על 2,000 סטודנטים, ולא הצליחו להשתלט עליהם. הרמה הייתה נמוכה כל כך, שבמודעות דרושים שפורסמו בעיתונים נכתב: 'דרושים בוגרי מדעי המחשב מכל האוניברסיטאות חוץ מבר אילן'. בתוך חמש שנים הגענו למצב שבו המחלקה דורגה בין מאה המחלקות הטובות בעולם למדעי המחשב".

לאחר מכן התקדם לתפקיד דיקן הפקולטה למדעים מדויקים. "במהלך השנים הנחיתי 25 סטודנטים לדוקטורט. יש 25 דוקטורים ופרופסורים בעולם שהייתי המנחה שלהם. יש כבר אפילו דור חמישי: סטודנט של סטודנט של סטודנט של סטודנט שלי, שכבר עושה דוקטורט. חלקם באוניברסיטאות בארצות הברית, וחלקם באוניברסיטאות בארץ". השנה יצא לגמלאות, והפך לפרופסור אמריטוס. במקביל נבחר להיות יושב ראש חוג הפרופסורים לחוסן לאומי.

"הופכים את האוניברסיטאות ללא רלוונטיות"

חוג הפרופסורים לחוסן לאומי מונה היום כ־350 חברים, לצד לא מעט אנשי אקדמיה שבאופן רעיוני תומכים בחוג, אבל מעדיפים לא לצאת מהארון. "הם עדיין אנוסים. זאת באמת בעיה. אני לא בא בטענות לאף אחד. זה קשה, זו הפרנסה. מה אני אגיד לבן אדם? 'שיפטרו אותך'? אם הוא מחליט להצטרף אלינו, אני אעזור לו".

חוג הפרופסורים היה נחשב לגוף חזק, מדובר ופעיל בשנות אוסלו ואפילו במאבק נגד תוכנית ההתנתקות. כיום הוא פעיל בעיקר פנימה באמצעי התקשורת הימניים, אולם פרופ' אמיר מחדד את חשיבות פעילותו. "כאמור, הפעילות רלוונטית לפרופסורים עצמם, כלומר אנחנו עוזרים לאותם אנוסים. כמו כן נפגשנו עם שר המשפטים ועם שר החינוך. יש לנו קול גם במסדרונות הכנסת. אנחנו מופיעים הרבה ב'בשבע', בערוץ 14 ובערוץ TOV. אנשים רבים שומעים אותנו. לפעמים כשאני הולך לסופר, באים אליי אנשים ואומרים: 'יישר כוח, ראינו אותך בערוץ 14, טוב שאתה נותן לנו פה'. אז רואים אותנו, וזה חשוב ששומעים שיש אקדמאים גם בצד השני - בצד היהודי, בצד הלאומי. בוודאי שלא תמצא אותנו בערוץ 11, 12 או 13. לעיתון הארץ אני לא אשלח מאמר, גם אם הם ירצו. אבל פרסמנו מאמרים במקור ראשון ובישראל היום. רואים אותנו בעוד מקומות".

בשנתיים האחרונות מהווה ועד ראשי האוניברסיטאות ראש חץ במאבק נגד הממשלה, הרפורמה ועוד. הם לא מהססים לקרוא להשבתת הלימודים לטובת מאבקים פוליטיים מובהקים. כנגד ההתנהלות של ראשי האוניברסיטאות שמוציאים מכתבים ברוח זו, דואגים בחוג הפרופסורים להוציא גם הם מכתבים. "ההתנהלות שלהם מחפירה, הם בוגדים בייעוד המדעי שלהם. עכשיו יש להם ייעוד חדש: הם אנשים דתיים פנאטיים פרוגרסיביים. זה יהרוס את האוניברסיטאות וכבר עכשיו זה הורס. בארצות הברית אוניברסיטאות אדירות קורסות, וגם בארץ זה יקרה. זה יהרוס את האקדמיה".

לצד המעבר למוסדות אקדמיים נקיים מפוליטיקה, מעריך פרופ' אמיר כי חלק מהסטודנטים הפוטנציאליים בכלל יעדיפו לדלג מעל התואר היישר אל שוק העבודה. "אנשים פשוט לא ילכו לאוניברסיטה. כבר היום אני שומע מהרבה חבר'ה: היינו תוכניתנים ב־8200. למה אני צריך תואר באוניברסיטה, כדי שיבלבלו לי את המוח עם פרוגרס?" הוא מתאר. "צעירים שיש להם רק את הרקע הנדרש במדעי המחשב, מוצאים עבודה בתחום הסייבר גם בלי שיש להם תואר אקדמי, בגלל שהם מגיעים עם ניסיון. זה קורה גם בתחומים אחרים. אנשים אומרים: אני יושב ושומע קורסים או פודקאסטים וזה מספיק לי. למה אני צריך לשמוע איזשהו שמאלן שיכניס לי לראש את הדברים הלא לגיטימיים שלו?"

"עולם האקדמיה לא גדל", הוא קובע. "רואים שהאוכלוסייה גדלה, והעולם האקדמי לא גדל. זאת אומרת שהוא מצטמצם. הם תורמים לזה במו ידיהם, כי הם הופכים את האוניברסיטאות ללא רלוונטיות, משום שאנשים יכולים לקבל את המידע הצרוף במקומות אחרים. אצלם לא מקבלים את המידע הצרוף, משום שהוא מגיע מלוכלך על ידי דת, ולכן אנשים מחפשים את עצמם במקומות אחרים".