צועד בין זיכרון לתקווה

השנה, בפעם הראשונה בחיי, אצעד במצעד החיים על אדמת פולין. כראש עיר, כאזרח ישראלי, כיהודי, וכמי שחווה מקרוב את עומק השבר של השנה וחצי האחרונה – אני נוסע לשם עם לב כבד, אך גם עם תחושת שליחות עמוקה.

מאז 7 באוקטובר 23, חיינו השתנו. שדרות, העיר שלי, עמדה שוב בחזית. מחבלים פשטו על העיר, תושבים נרצחו, ילדים נחשפו לזוועות שאי אפשר לתאר. בתוך כל הכאב, ראינו שוב את פני הרוע – אותו רוע שלוקח חיים רק משום שהם יהודיים, רק משום שהם ישראליים. הזיכרון ההיסטורי הפך למציאות יומיומית. לכן השנה, יותר מאי פעם, הנסיעה שלי למחנות ההשמדה היא לא רק מסע של זיכרון – היא מסע של נוכחות, של הצהרה.

אני נוסע בשם התושבים שלי. בשם הקשישים ששרדו את השואה וחיים בשדרות בצניעות. בשם בני הדור השני והשלישי לניצולים שמגדלים פה את ילדיהם למרות הכול. בשם החיילים והחיילות שיצאו מבתיהם ומגנים על גבולות המדינה, גם עכשיו. בשם הילדים, שעדיין שואלים למה יורים עלינו – וגם בשם אלה שכבר לא שואלים, כי התרגלו. אני נוסע גם בשם משפחות שכולות – שאיבדו אבות ובנים, אחיות ואחים, ונושאות על גבן את מחיר השנאה. גם הן חלק ממצעד החיים הזה.

במצעד החיים נישא את עינינו אל העבר, אבל רגלינו יצעדו בשם העתיד. נלך בתוך זיכרון השואה – אבל נישא בגאון את ההווה הישראלי, החי, הנחוש, המאמין. נישא דגל של מדינה חופשית, דמוקרטית, יהודית – ונאמר בקול ברור לעולם: אנחנו כאן כדי להכריע את אויבינו ולהישאר לנצח.

דווקא השנה, כשיהודים מותקפים בפריז, בלונדון, באמסטרדם, בניו יורק ובקמפוסים ברחבי ארה"ב, חשוב יותר מאי פעם להשמיע את הקול שלנו. להגיד: הזיכרון לא יישאר סגור במוזיאונים. הוא חי. הוא פועם בנו. הוא זועק כשחפים מפשע נרצחים בעוטף עזה. הוא נוכח כשילדים רצים לממ"ד, כשמשפחות מחבקות זו את זו ברגעי פחד, וכשעם שלם מחבק את שורדי השואה ודואג שיזכו לכבוד, לזכויות, ולחיבוק אנושי.

אני פה כדי לזכור את ששת המיליונים – אך גם כדי להבטיח שנמשיך לבנות, לחלום, לשיר, לאהוב. אני נוסע כדי להביא איתי לשם את שדרות – העיר שלא נשברת. העיר שבוחרת בחיים. העיר שנאבקת כל יום מחדש על נורמליות בתוך הלא-נורמלי.

מצעד החיים איננו טקס בלבד. הוא תזכורת. הוא קריאה מוסרית. הוא תביעה שנמשיך להילחם לא רק על ביטחוננו – אלא גם על אנושיותנו. על הזהות שלנו. על הערכים שמחזיקים אותנו יחד גם כשקשה. אני פה כדי לצעוד בשמם של מי שאינם יכולים עוד – ולחזור כדי להמשיך לבנות, לקוות, ולזכור.

הכותב הוא ראש עיריית שדרות