בתקופה האחרונה השמעתי יותר מפעם אחת ביקורת חריפה על מפלגת הציונות הדתית בכל מה שנוגע לטיפולה בסוגיית גיוס החרדים, שהיא סוגיה מרכזית בחברה הישראלית.
אולם לא על סוגיה אחת לבדה תחיה מפלגה פוליטית, אלא על עמדותיה ופעילותה בשלל הנושאים הגורליים שעומדים לפתחה של המדינה המאוימת והמסוכסכת שלנו.
וכאן המקום לשבח את בצלאל סמוטריץ' על עמידתו האיתנה בסוגיה שבה הכי קשה לעמוד איתן (אם אתה לא בצד ה"נכון"): סוגיית החטופים. עמידתו של סמוטריץ' על כך שהחזרת החטופים היא לא המטרה העליונה של המלחמה נגד חמאס וגם לא אמורה להיות, היא ביטוי של חזון נדיר בפוליטיקה הישראלית: נכונות לומר דברים לא פופולריים, בלשון המעטה.
יש עוד מישהו בפוליטיקה הישראלית שעושה זאת היום בצורה ברורה כל כך? אני זוכר שבתחילת המלחמה, האמירה שניצחון מוחלט על חמאס הוא בעדיפות ראשונה לעומת שחרור החטופים נאמרה על ידי רבים וטובים – ולאו דווקא אנשי ימין! אבל אלה נשמטו להם אחד אחד, בעיקר בלחץ התקשורת. כעת נשאר סמוטריץ' כמעט לבדו, יחד עם עמיתו בן גביר, שמסרב גם הוא להתכופף בפני הוצאתו מחוץ לגדר על ידי מי שהיו יודעי דבר לפני שבעה באוקטובר, וממשיכים לאכלס את האולפנים גם היום.
עם זאת אודה ואתוודה: היו רגעים שגם לי לא היה קל לומר (או אפילו לחשוב!) שיש מטרה נעלה וחשובה יותר מאשר החזרת החטופים. למראה אותם חטופים ששוחררו בעסקה האחרונה - לדוגמה אלי שרעבי, אלי־ה כהן, אגם ברגר או אחת התצפיתניות האחרות שקיבלו את החופש שלהן באמצעות העסקה - אין מי שנפש יהודי בקרבו שלא שמח שמחה עצומה בשחרורם, למרות טקסי ההשפלה. איך אפשר להסתכל בעיני האנשים הגיבורים האלה שניצלו חיים, אף כי לא שלמים, מציפורני ממשיכי הימלר ואייכמן, ולומר ששחרור החטופים הוא לא המטרה העליונה?! ואיך אפשר להסתכל בעיני הקרובים של האנשים האהובים שעדיין נמצאים שם, ולומר שהשמדת חמאס היא מטרה חשובה יותר?! האם באמת מישהו מסוגל להסתכל לאלי שרעבי או לאמא של מתן צנגאוקר בעיניים ולומר זאת? אני לא, וכנראה גם סמוטריץ' לא.
וכאן בדיוק שורש העניין: ההסתכלות בעיניים של אנשים כואבים לא אמורה להכתיב למקבלי ההחלטות את המדיניות שלהם. היא ללא ספק משפיעה, אבל היא לא אמורה להכתיב את מטרות המלחמה, בוודאי לא בתור ערך עליון שמצדיק לשים כל דבר אחר בצד. תפקידם של מנהיגים אינו להסתכל לאנשים כואבים בעיניים. לא אצלנו ולא בשום מקום בעולם. מסופר על בן גוריון שסירב להיפגש עם משפחות של שבויים, ובצדק. מי שמסתכל לאנשים כואבים יותר מדי בעיניים, יחליט החלטות שיקנו לו אומנם תהילה רגעית, אך יהיו הרות אסון בהמשך.
מעבר לכל הקונספציות השגויות שעליהן דובר כל כך הרבה, שבעה באוקטובר הוא תוצאה ישירה של הסתכלות יתר בעיניים של אנשים כואבים. עסקת ג'יבריל השערורייתית, עסקת טננבאום ההזויה, עסקת שליט שהייתה תוצאה של לא פחות מאשר פסיכוזה תקשורתית־חברתית - כל העסקאות האלה היו בראש ובראשונה תוצאה של העובדה שמקבלי ההחלטות הסתכלו לאנשים כואבים יותר מדי בעיניים. הם הביאו את מדינת ישראל אל סף תהום.
כל מה שמונע מאויבינו, לעת עתה, לסיים את מלאכתם ולעשות לאזרחי ישראל היהודים את מה שהנאצים עשו ליהודים כשמדינת ישראל עוד לא הייתה קיימת, זה לא חוסר רצון אלא חוסר יכולת. לעת עתה, כאמור. כדי שיכולת זו תישלל מהם גם בעתיד, על מדינת ישראל להרתיע את המבקשים להשמיד אותנו בהרתעה האולטימטיבית, כלומר בהשמדה. לא פחות מזה.
בשמאל ובמרכז התחילו לאחרונה לעשות תחרות צחוקים מהמושג "ניצחון מוחלט". יש מי שאימצו את האמירה השנונה שחמאס זה רעיון ורעיון אי אפשר לנצח - כלומר מה לעשות?! לשחוט יהודים זה רעיון שאי אפשר לנצח אותו. ויש המצביעים על מצוקת החטופים, שבגללה עלינו לוותר על ניצחון מוחלט. היו גם מי שהרחיקו לכת (ביניהם פרופסורים מחבורת מנסחי הקוד האתי של צה"ל) שניסו ללמד את הציבור הנבער שבכלל אין דבר כזה "ניצחון מוחלט" (כאשר יש דוגמאות רבות בהיסטוריה שדווקא יש, והניצחון על גרמניה הנאצית יוכיח). ובכן, המאמץ התעמולתי נשא פרי. כל מי שמדבר היום על ניצחון מוחלט נחשב לפרימיטיבי. איך הגענו לשם? הגענו לשם כי כמעט כל המי ומי בגוורדיה הישנה, באליטה החברתית והאקדמית התגייס לקמפיין הזה. אולם לא הם הצודקים, אלא סמוטריץ'.
מי שלא מבין שאויב כמו חמאס צריך להיות מושמד כדי להיות מורתע, או שדעתו נטרפה עליו מרוב כאב - זה המצב אצל חלק ממשפחות החטופים - או שהוא מונע ממניעים פוליטיים. הוויתור, תמורת החטופים, על מיגור מוחלט של חמאס הוא התאבדות מדינית וחזרה לשטעטל. כל בר דעת מבין שאויבינו הערבים צריכים לראות שמי שעוללו לנו את מה שעוללו לנו החמאסניקים לא יזכו לסחוט את מדינת ישראל, אלא יקבלו השמדה טוטלית, העמדה לדין ורדיפה ללא פשרות עד לאחרון שבהם. בדיוק בשביל זה נוסדה מדינת ישראל, ורק כך היא תוכל להבטיח את קיומה ולהרתיע את אויבי העם היהודי באמת.
יישר כוח גדול לשר בצלאל סמוטריץ', שאינו מתחשב לא בסקרים ולא בתקשורת וממשיך לדבוק באמת הכל כך פשוטה, שבזמנים כתיקונם ובהסתכלות מפוכחת על המציאות הייתה אמורה להיות נחלת הרוב.