זהו יום השואה השני לאחר טבח שמחת תורה תשפ"ד, יום השואה השני שבו כולנו עדיין במבוכה - כיצד במשך כמה שעות לא הייתה מדינה, ודם יהודי היה להפקר? ההבטחה "לעולם לא עוד" עמדה למבחן.
ואף שבמבחן התוצאה, ברוך ה', לא חרבנו ויכולנו לאויבינו, הרי שבמשך שעות ארוכות ובעבור יהודים רבים מדי ההבטחה הזאת הופרה.
בימים אלו, כשאנו מציינים את יום השואה, אפשר ללמוד לא מעט וקצרה היריעה מלהכיל, אבל יש שאלה אחת שחוזרת ומהדהדת גם השנה: מה זוכרים ולשם מה?
ישנו הבדל תהומי בין קביעתו של יום הזיכרון לשואה ולגבורה על ידי מדינת ישראל, לבין קביעת יום החורבן הלאומי הראשון שלנו - תשעה באב - על ידי חז"ל. ההבדל העיקרי נעוץ בעובדה שיום הזיכרון לחורבן הבית נקבע בשעת חורבנו של העם ביציאתו לגלות, ואילו יום הזיכרון לשואה ולגבורה נקבע בעת תקומתו של העם לאחר חורבנו. אם תשעה באב מבקש להתרכז במה שאיבדנו ובסיבות שהובילו לכך, הרי שיום הזיכרון לשואה ולגבורה מבקש להנכיח את זיכרון השואה בתוך החיים הריבוניים שלנו. היסטוריה מרוכזת כולה בעבר, זיכרון מבקש להנכיח משהו מן העבר בחיים של ההווה.
בעקבות השואה מוטמעים בחיינו ערכי הציונות וקריאה עמוקה לאחריות בכל רבדי החיים, ואנו מבינים את הצורך בקיומה של מדינה משגשגת וחזקה ובהכרחיות שבאחווה וברעות הלאומית. השואה מחזקת את דבריו של האמורא הגדול רבי יוחנן (גיטין נ"ה ע"א), הרואה בפסוק "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה ליבו ייפול ברעה" את העיקרון המארגן של חורבן ירושלים, ביתר והר המלך. על פי רבי יוחנן, אשרי אדם הפועל בזהירות ובשיקול דעת, הרגיש לנסיבות המציאות. לעומתו "המקשה את ליבו", זה המתעלם מהמציאות הזועקת וסכנותיה - הוא "ייפול ברעה". לדאבון הלב, טבח שמחת תורה הוכיח לכולנו כמה הזיכרון הזה חשוב גם בהיותנו ריבוניים בארצנו.
אבל לצד העקרונות החשובים האלה עומד עיקרון חשוב נוסף. עם תקומתה של מדינת ישראל ועד היום, עם ישראל העמיד מודל אחר לשימוש בכוח. העם היהודי הוכיח שהוא יודע להשתמש בכוח בשירות הצדק, ההוגנות והשלום. איש אינו טוען שעם ישראל ומדינת ישראל לא טעו בדרך. טעויות נעשות. אולם הכיוון הכללי שהמדינה הלכה בו מיום הקמתה ועד היום הוא הושטת יד לשלום, גם אל מול הגרועים שבאויביה. את צבאה היא כינתה "צבא הגנה לישראל", שכן תכלית הפעלת הכוח גם בהתקפה היא הגנה וקיום.
דבריו המצמררים של מנחם בגין ז"ל (בחודש ניסן תשט"ז) בכנסת, מהדהדים בהקשר הזה: "העם הזה שדמו נשפך כמים בדור האחרון, יותר מאשר בכל דור אחר, שונא את המלחמה, הוא כולו שונא את המלחמה, אבל הנה הוא נתון במצב מיוחד שאויביו מתכוננים בגלוי לקדש עליו מסע השמדה והוא נאלץ למען זכות ההגנה העצמית שלו לצאת לפעולה צבאית כדי לנתק את טבעת החנק המתהדקת סביב צווארם של ילדיו..."
דבריו של בגין מבטאים תפיסה דמוקרטית עמוקה ולפיה אחד מעקרונות היסוד בדמוקרטיה הוא הגבלת הכוח המוחלט מכל גורם שלטוני אפשרי. הדמוקרטיה מדברת על "הגבלת השלטון" באמצעים שונים: עריכת בחירות בפרקי זמן קבועים על מנת להעמיד את הנבחרים לביקורת הציבור, הפרדת רשויות המאפשרת את ביזור הכוח בין כל רשויות השלטון וכך מחייבת את האיזון הבריא ביניהן, שמירה על זכויות אדם והמיעוט ועוד. הכוח והשלטון כשלעצמם אינם מטרה, אלא הם באים לשרת את התכלית, את "העם".
"הוגנות הריבון" היא מצווה ממצוות התורה: "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים". התורה שטורחת להזכיר בכל מקום את בית העבדים של מצרים, היא התורה המצווה את העם היהודי בהיותו ריבון, לאהוב את הגר אהבה מחייבת: "וכי יגור איתך גר בארצכם, לא תונו אותו. כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר איתכם ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים, אני ה' א־לוהיכם". הקב"ה מצווה אותנו להעניק יחס שווה לגר דווקא משום שאותנו הפלו בארץ נכר.
זכירת הכאב והסבל אינה פתח לנקמה אלא פתח למיגור הרוע. בדומה לכך, השואה חייבת להיזכר לא רק על מנת לבסס את ההבנה שהעם היהודי חייב לדאוג לקיומו בכוחות עצמו, אלא על מנת להיות זיכרון מכונן לעולם הערכים, הרוח והמוסר של העם היהודי שבונה את חייו הריבוניים מחדש בארץ ישראל, מתוך התפיסה כי הכוח הוא אמצעי ולא מטרה. אמצעי להשגת הטוב, הרחמים, הצדק, החסד והשלום. לצד אלו, העם הזה יודע להפעיל את הכוח ואת העזות הפנימית שלו כנגד הקמים עליו לכלותו. היכולת להחזיק את שני הקטבים האלה יחד היא פלא בפני עצמו, שמחלחל עמוק להוויה הישראלית מתוך המסורת היהודית ומתוך זיכרון השואה.
בימי המלחמה האלה הוכיח העם הזה, שוב, כמה הוא יודע לנהל מלחמה מול תהומות הרוע האנושי לא רק במיגור האויב מבחינה פיזית אלא אף במיגורו במישור הרוחני והמוסרי. חיילינו נלחמים ושומרים על מדינתנו מפני אויבים אכזריים צמאי דם, אך גם שומרים על רוחו הטהורה של העם הזה בדרך ניהול המלחמה. לוחמי צה"ל הגיבורים נלחמים בתקיפות ברוע, בעוצמה וללא פשרות תוך שמירה על אמות המוסר הגבוהות ביותר האפשריות. ניהול המלחמה באופן הבלתי נתפס הזה הוא הניצחון הגדול ביותר של מלחמת הקוממיות שאנו בעיצומה, והיא ביטוי עמוק ואותנטי של זיכרון השואה האיומה בתוך החיים הריבוניים שלנו בארץ ישראל.
הכותב הוא מנחה פדגוגי בארגון יסודות לחינוך, תורה ודמוקרטיה