למחיר יש פנים

"ונזכור את כולם" מבטיח השיר שהפך למוטו של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה.

אבל בשבוע הבא, כשתתייחד מדינת ישראל עם נופליה, ההבטחה החוזרת הזאת תקבל טעם חמצמץ.

הזיכרון הקולקטיבי שמקדש את הנופלים בחר למחוק מתוכו רק לאחרונה יותר מ־700 נרצחים שנספו במיתות משונות ונוראות בידי מרצחי ארגוני הטרור בעשרות שנות אינתיפאדה.

עסקת שחרור המחבלים האחרונה הייתה הכבדה ביותר מבחינת מחירה: 737 מחבלים יצאו לחופשי בצהלות ניצחון, חלק גדול מתוכם היו מובילים ומבצעים של מעשי רצח אכזריים ביהודים. אבל מישהו במדינת ישראל החליט למחוק את תג המחיר מנוסחת "בכל מחיר" שמוביל מטה החטופים ושממשלת ישראל נכנעה לה. מול חיבוקי המשפחות ליקיריהן החטופים ששבו הביתה לא הציב אף אחד טבלה שכנגד, ולו רק כדי לדעת מהו מחיר החופש: מי הם המחבלים ששוחררו, מה הפשעים שביצעו, ובעיקר – מי הם אותם 700 תינוקות, סבים, סבתות, הורים וילדים, שכבר שילמו את המחיר הגבוה ביותר, והסטטיסטיקה מוכיחה כי הוא ייגבה שוב בדמם של קורבנות חדשים.

את התינוקות כפיר ואריאל ביבס, שזכרם צבע את המדינה כולה בכתום, אין מי שלא זוכר. אבל האם יש מי שזוכר את התינוקת שלהבת פס מחברון, שנורתה למוות בידי צלף ערבי? ואת התינוק יהונתן פלמר, שנרצח עם אביו אשר מאבן שיידה לעברם שוטר פלשתיני בעת שנסעו ברכבם? ומי זוכר את אביה מלכה בת תשעת החודשים שנרצחה בטיילת בנתניה, או את סיני קינן בת השנה שנרצחה בידי מחבל במרכז המסחרי בפתח תקווה? ורשימת הפעוטות הנשכחים עוד ארוכה.

הזעזוע מרצח האם שירי ביבס על שני פעוטותיה איחד סביבו את החברה הישראלית כולה. אבל האם החברה הזאת זוכרת משפחות אחרות שנמחקו בידי אותם מרצחים שיצאו כעת לחופשי? רביטל אוחיון נרצחה עם ילדיה נעם בן הארבע ומתן בן החמש בידי מחבל שחדר לביתם בקיבוץ מצר; משפחת זר אביב – שלושה דורות שמתגוררים בקיבוץ יגור – יצאה לבילוי משפחתי בחיפה וסיימה אותו בארוחה במסעדת מקסים. החגיגה הסתיימה באסון. מחבלת מתאבדת פוצצה עצמה ורצחה חמישה מבני המשפחה: הסבתא ברוריה, הבן בצלאל ורעייתו קרן, ושני ילדיהם לירן ונויה; משפחת נחמד מראשון לציון נמחקה כולה בתום שבת בר מצווה משפחתית שעשו עם קרוביהם בירושלים: האם גפנית והאב שלמה נרצחו עם בנותיהן שירז (6) ולירן (3) כתוצאה ממחבל מתאבד שהתפוצץ בקרבתם. עוד ארבעה מבני משפחת נחמד המורחבת נרצחו באותו פיגוע.

מול ההדחקה וההשכחה יש מי שקמו ועשו מעשה. תחקירני אתר 'הקול היהודי' בחרו למלא את הוואקום שיצרה המדינה מול המשפחות השכולות והציבור כולו ויצאו למסע ארוך, סיזיפי ומפרך של פענוח רשימת המחבלים המשוחררים. הם ליקטו אחד לאחד את הפרטים על כל מחבל מרשימת 737 המשוחררים: השם, העבירות שביצע, הנרצחים שאת חייהם קיפד, גזר הדין שהוטל עליו ולאן השתחרר במסגרת העסקה. רשויות המדינה לא העניקו שום שקיפות של פרטי המידע האלה, והרשימה ששחרר משרד המשפטים הייתה קטועה, חלקית ומבלבלת. לא רק שהציבור הרחב לא ידע את פרטי המחיר של עסקת שחרור המחבלים, אלא גם המשפחות השכולות עצמן, שרוצחי יקיריהן יצאו כעת לחופשי, ברובן לא זכו אפילו לטלפון קצר או הודעה לקונית ממשרד המשפטים שתעדכן אותן במתרחש. הפרויקט המושקע ורחב ההיקף של 'הקול היהודי' מבקש לעשות צדק גם עם המשפחות הללו, שכבר נתנו את היקר מכול כתוצאה מהשגיאות הפטאליות של חותמי הסכמי אוסלו, ולא קיבלו אפילו כתף חמה בתמורה.

כדי לתקן את העוול הזה ישיק אתר 'הקול היהודי' בשבוע הבא, בעיתוי מחושב לקראת יום הזיכרון לנפגעי פעולות האיבה, את הפרויקט שייקרא "המחיר". הפרויקט, שאותו ניתן יהיה למצוא ברשת בחיפוש "המחיר" או בתוך אתר 'הקול היהודי', יפרוש קולאז' ענקי ומצמרר של 700 תמונות הנרצחים בידי משוחררי העסקה האחרונה. במקביל מציג האתר רשימה שמית מסודרת של המחבלים המשוחררים, כאשר לכל אחד מהם מצורף כאמור המידע הרלוונטי על העבירות שביצע, הנרצחים שבאחריותו ועוד. צוות התחקירנים והמתנדבים עדיין עמל על השלמת עוד פרטים ותמונות עד להצגת התמונה המלאה.

אלחנן גרונר, ראש דסק התחקירים באתר 'הקול היהודי', מספר על מה שהניע אותו לצאת לדרך עם הפרויקט השאפתני: "ראינו את מנגנון ההשתקה, שחווינו אותו בצורה קשה כבר בעסקת שליט. רונן צור אמר את זה בלי להתבלבל", הוא מזכיר, ומצטט מאמר שפרסם צור לאחר הצלחתו בקמפיין לשחרור גלעד שליט: "חיילים בצה"ג (צבא החילוץ של גלעד) שעושים כל מה שנדרש כדי שברגע האמת תשתתקנה כל האמירות על מחיר השחרור, על סכנת הפיגועים, על המשפחות השכולות ועל שאר דברים שתפקידם להעכיר את האווירה. המבצע הצליח. גלעד חולץ. כולם שתקו".

גרונר מסביר שאותו הדבר התרחש בסבב הנוכחי: "ראינו חזרה של מכונת תעמולת השמאל שהשתיקה משפחות שכולות וגם את ההיגיון הסביר של ציבור גדול, שאומר: עם כל הצער והכאב, מה שהוביל למה שקרה עכשיו זו עסקת שליט, שבה שוחררו סינוואר ואחרים. אנחנו לא רוצים עוד טבח ועוד חטופים ולא רוצים לשחרר מאות מפלצות שחוזרות לרצוח יהודים".

בתשובה לתעמולה ולהשתקה החליטו גרונר ועמיתיו לצאת לפעולה: "הבנו שאם בזמן עסקת שליט היה מאגר כזה של המחבלים, שמציג: זה מה שהם עשו, בזה הם הורשעו, תראו מה קרה איתם אחרי זה – אולי היינו עכשיו במקום אחר והיינו מונעים את העסקה הקשה והכואבת הזאת. לכן בחרנו לצאת לדרך ולאסוף כל החומר הזה".

מה החשיבות הציבורית שראיתם בפרויקט הזה?

"קודם כול, להיות פה למשפחות השכולות המושתקות. במהלך הפרויקט גילינו שמשפחות רבות כלל לא עודכנו שהרוצחים או מי שפצעו את יקיריהן משוחררים. להבנתנו זה לא קרה סתם. יש פה מנגנון השתקה. פנינו לרשויות השונות, הן זרקו אותנו מאחת לשנייה, ואף אחד לא הסכים לתת את המידע הבסיסי הזה של מה עשו האנשים ששוחררו. הם לא גנבו מסטיק, אלה רבי־מרצחים שנידונו למאסר עולם. יש זכויות לנפגעי עבירה לקבל את המידע, וגם זכויות לאזרחי המדינה, שנכנסים לסכנה מהדבר הזה". תחקירני הפרויקט הם גם אלה שהודיעו על שחרור הרוצחים לחלק ממשפחות נפגעי הטרור, בעקבות המידע שהשיגו בעמל. גרונר עצמו הודיע לחברת הכנסת לימור סון הר־מלך על שחרור המחבל שרצח את בעלה ופצע אותה קשה בפיגוע ירי.

גרונר מתאר את הטלטלה הרגשית שעבר במהלך העבודה על הפרויקט: "אנחנו לקראת יום הזיכרון. במהלך הפרויקט אני רואה מול העיניים מאות נרצחים ופיגועים שאף אחד לא זוכר. יש פיגועים שנצרבו בתודעה הציבורית כמו מלון פארק, משפחת פוגל ומסעדת סבארו, אבל יש עוד כל כך הרבה שמי זוכר אותם? סיני קינן, תינוקת שנרצחה בפתח תקווה, הזוג וייס שפועל ערבי שעבד אצלם בבית בגבעת זאב רצח אותם, ועוד. חוץ מהמשפחות, כמעט אף אחד לא זוכר המון מהנרצחים והפיגועים. בכל פעם כשפענחנו מה מחבל עשה, זה שרף לנו את הלב מחדש. עוד נרצח, עוד תמונה, סבתא עם תינוקת, אלה נרצחו במיטה, הנערה הזאת, הבחור ההוא, הזוג הזה. כל כך הרבה אנשים, וזו בדיוק המגמה של מי שלא פרסם את המידע, או מנע מידע מהציבור: שאף אחד לא ידון במחיר, לא יראה את תמונות הנרצחים, לא יפעיל עוד רגש ועוד שכל מעבר לדף המסרים של גורמי שמאל קיצוניים".

גרונר מבקש לציין את המתנדבים "שבלעדיהם לא יכולנו לעשות את הפרויקט. הם הקדישו יותר מאלף שעות מחקר במצטבר כדי לגלות מה עשו המחבלים, לאסוף מידע ותמונות של הנרצחים ולבנות את האתר. יוסי סרי, פנסיונר מקרני שומרון, נרתם למשימה, ומתנדבים נוספים עבדו בשעות לא שעות. כמו בעוד תחומים, נדרשנו להחליף את המדינה בחובות הכי בסיסיות שלה לאזרחיה".

כשהפרקליטה בכתה

האדישות שהפגינה המדינה מול המשפחות השכולות ונפגעי הטרור של משוחררי העסקה האחרונה הייתה הפעם כואבת במיוחד. אף אחד לא טרח ליידע אותם בשחרור, שבשבילם הוא טלטלה נפשית קשה, ועל פי רוב הם נאלצו לגלות זאת לבד בדרך מקרה או בחקירה אקטיבית.

אבי אביטל, תושב תל ציון שבבנימין, אב לשישה וסב צעיר לנכדים, לא צפה מראש את שחרורו של המחבל שפצע אותו קשה מאוד ורצח את ינאי וייסמן הי"ד, שחש להצילו. הוא היה בטוח שאחרי התהליך המשפטי המייגע של ההרשעה וגזר הדין, המדינה תשאיר את המחבל בכלא לשנים ארוכות.

בשנת 2016 נכנס אביטל לחנות רמי לוי בשער בנימין כדי לעשות קניות אחרונות לשבת. תוך כדי שיטוט בין המדפים, חש מאחור את המכה בצוואר. "הסתובבתי וראיתי מולי שני מחבלים שהמשיכו לדקור אותי בגב. בנס גדול הסכין פספסה את העורק הראשי. התחלתי לצעוק, רצתי שלושה צעדים ונפלתי. ינאי ויסמן שמע אותי, רץ וניסה להציל אותי בידיים חשופות. הם דקרו גם אותו, ובדרך לבית החולים הוא כבר נפטר. אני נפצעתי קשה והייתי בשיקום ארבעה חודשים. ברוך ה' היום כבר חזרתי לעצמי, חוץ מזה שבחצי מהראש אין לי תחושה. למדתי לחיות עם זה, זו מזכרת לנס".

כשהסתיימה תקופת השיקום הרפואי, נכנס אביטל, יחד עם משפחתו של ינאי ויסמן הי"ד, לסחרור משפטי. שנים ארוכות נמשך המסע בבתי הדין הצבאיים עד למתן הרשעה וגזר דין לארבעת המחבלים שביצעו את הפיגוע. "בחיים לא חשבתי שהם ישתחררו. אני ומשפחת ויסמן רצנו מדיון לדיון בבתי הדין הצבאיים, בליווי עורך הדין חיים בלייכר מארגון חוננו. זה היה תהליך קשה, ראינו את המחבלים צוחקים לנו בפנים. זה סיוט שעברנו. לצערי השופט גזר בהתחלה רק 32 שנות מאסר על הרוצחים. הגשתי ערעור וציטטתי את בני שהיה אז בן תשע שאמר: אבא, כשהמחבל יהיה בן 50 הוא כבר יצא מהכלא וימשיך להרוג, איך השופט משחרר אותו ככה?" הערעור התקבל ושלושה מחברי החוליה קיבלו מאסר ממושך יותר.

פרק ב' של הסיוט התרחש לאחרונה, עם החתימה על עסקת שחרור המחבלים. "אחרי שנגזר על המחבלים מאסר עולם הייתי רגוע, אפילו השופט אמר לנו שהמדינה הבינה את הטעות שעשתה בעסקת שליט ולא יהיו יותר שחרורי מחבלים". אבל אז התברר שמדינת ישראל לא הפנימה שום לקחים מהטעות, ובמוצאי השבת פתח אביטל את הטלפון וגילה לחרדתו בחדשות שנחתמה עסקה, ולידיעה צורף קישור לרשימת המחבלים באתר משרד המשפטים. אביטל נכנס בעצמו בבהלה לקישור, תר בעיניו אחרי השמות הידועים לו. בתוך זמן קצר גילה כי המחבלים שפצעו אותו ורצחו את ינאי מככבים ברשימה. איש מטעם המדינה, כמובן, לא טרח לעדכן אותו ישירות. "מיהרתי להתקשר לאבא של ינאי, ושאלתי אותו אם מישהו דיבר איתו. הוא לא הבין בכלל על מה אני מדבר, ניסה לבדוק אם בכל זאת מישהו חיפש אותו בטלפון כדי לעדכן – אבל שום דבר. אז הודעתי לו שהמחבלים משתחררים. הוא היה בהלם".

אביטל לא שיער כמה קשה תשפיע עליו הידיעה הזאת. "לא הבנתי כמה זה משמעותי. הרגשתי בוקס בבטן. במשך יומיים לא הייתי אני, כל האירוע חזר אליי. הייתי עצבני, לא יכולתי לדבר עם אף אחד. אנשים שאלו אותי מה קרה, אפילו לא יכולתי להסביר את ההרגשה. קשה להסביר את ההרגשה בעקבות הידיעה שהמחבלים שתקפו אותך משתחררים. זו תקופה קשה".

עם כל האמפתיה לחטופים, אביטל היה מצפה מהמדינה לגלות לפחות שמינית מאותה אמפתיה גם לנפגעי הטרור. "המדינה יכולה לגלות קצת רגש. נכון, יש חטופים מסכנים, יש דעות בעד ונגד העסקה, אבל לפחות תכינו אותנו לזה, תתקשרו, תשלחו נציג. ככה אני צריך לעבור על האתר ולמצוא את השמות? לקבל הודעות מאנשים? לקח לי כמה ימים עד שחזרתי לעצמי". אגב, גם התובעת מטעם הפרקליטות הצבאית שליוותה את המשפט הייתה המומה. "היא אשת שמאל, תל אביבית, אבל כשהתקשרתי להודיע לה, אמרתי: תקשיבי, כל מה שעשינו היה לפח. היא ישבה ובכתה. היא אמרה לי: אבי, אני רוצה שהחטופים ישתחררו, אבל זו סטירה מצלצלת. היא עשתה בזמנו עבודה קשה מאוד כדי להכניס אותם לכלא והרגישה שעכשיו פשוט הכול ירד לטמיון. זו הייתה שיחה לא קלה".

אתה חושש מחזרתם של אותם מחבלים לטרור?

"אחד מהם אמר זאת בריש גלי בבית המשפט", מספר אביטל, "מול הפרצוף שלנו הוא אמר שהוא לא מתחרט, שחבל שהוא לא הרג אותי ושכשהוא יצא ימשיך להרוג. השני עשה הצגה של נכנע ומתנצל כפי שייעצו לו, אבל בסרטון שלו מהשחרור עכשיו ראיתי אותו מהלל את סינוואר ואת כל השהידים של עזה".

המחיר מול העיניים

יוסי צור, תושב חיפה, שכל את בנו אסף בן ה־17 בפיגוע התאבדות בקו 37 בחיפה בשנת 2003. בפיגוע נרצחו 17 יהודים, מתוכם תשעה תלמידי בית ספר שחזרו הביתה מיום לימודים, ושני חיילים. את החוויה המפוקפקת של שחרור רוצחי בנו כבר עבר פעם אחת, בעסקת שליט, אז שוחררו שלושה מתוך ארבעת חברי החוליה. בעסקה האחרונה שוחרר המחבל הרביעי, שהיה מפקד החוליה שביצעה את הפיגוע הרצחני.

התחושות הקשות מהשחרור הקודם צפו אצל צור כעת ביתר שאת: "התחושות נוראות, זה מחזיר אותי ליום שבו אסף נהרג", הוא משתף בכאב, "ההרגשה היא בדיוק מה שהרגשתי ביום שבו הילד שלי נהרג. אתה מסתובב בתחושת הלם, חוסר יכולת לעכל ולעשות משהו. יום שבו מחבלים שרצחו את בנך משתחררים, ואתה צופה בטלוויזיה בלופ בסרטוני השחרור, נפנופי הידיים מהאוטובוס והחגיגות אחר כך – זה יום של הרגשה נוראה. המדינה נכשלה פעמיים. בפעם הראשונה כשהילד שלי נרצח, והפעם השנייה כשהרוצחים יצאו לחופשי".

במהלך המלחמה, ולפני השחרור האחרון, ביקש צור מהרשויות עדכון לגבי מצבם של שלושת המשוחררים. דווח לו כי למרות המלחמה בעזה, שניים מתוכם חיים ועוסקים בטרור בעזה, השלישי חי בקטאר. "זה מצטרף לתסכול הנורא. אנחנו 22 שנה בלי ילד, והם מבלים חופשי. זה קשה מאוד".

מישהו פנה לעדכן אתכם כעת בשחרור?

"כלום ושום דבר", הוא נחרץ, "יותר מזה: בעסקת שליט התקשרו אליי ממחלקת החנינות של משרד המשפטים לבקש מספרי טלפון של משפחות כדי להודיע להן. הם פשוט לא יודעים למי להודיע. אין למדינה אפילו בסיס נתונים איזה מחבל רצח את מי, כדי שיהיה אפשר להודיע כשצריך. זו פשלה נוראה של המדינה. דרשנו זאת בדיונים בוועדות הכנסת, אבל אף אחד לא רוצה לעסוק בזה. מדובר בעבודה של סטודנטים לכמה חודשים בסך הכול, אבל זה לא מעניין אף אחד.

"אומנם לחיילים שנהרגו יש את משרד הביטחון וקציני הנפגעים שבקשר עם המשפחות, אבל למשפחות האזרחים אף אחד לא מודיע כלום. בשחרור הנוכחי אני התקשרתי למשפחות החיילים שנרצחו בפיגוע שלנו, ודרכן ידעתי שיש משהו. בכל מה שקשור לאזרחים יש זלזול גמור, התעלמות, חוסר טיפול. אנחנו פחות מעניינים את המערכת מכל בחינה שהיא, וזה מגביר את הכאב".

וכאילו כתוספת לבעיטה שקיבלו המשפחות השכולות המדינה, מספר צור על ירידת מדרגה נוספת ביחס: בעוד בשחרורי מחבלים קודמים ניתנה למשפחות אפשרות לעתור – אומנם רק באופן הצהרתי – נגד השחרור סמוך ונראה לביצועו, הרי שהפעם גם הזכות האלמנטרית הזאת להשמעת זעקתן בבית המשפט נמנעה מהן. השחרורים התבצעו בפעימות, והיכולת לעתור הייתה רק פעם אחת, לפני שהכול החל, ואז גלגל אותן בית המשפט מכל המדרגות בטענה שממילא התהליך לא ייעצר.

מה עמדתך באופן כללי בנוגע לעסקאות שכוללות שחרור מחבלים?

"מדובר בכיבוי של אש הטרור עם דלק. הרי השב"כ עצמו הודה שרוב המשתחררים חוזרים לטרור. כל השיח של 'בכל מחיר' הוא נורא. בעסקת שליט כבר אמרתי: אם חמאס יגיד לנו להביא חמישה יהודים ליד הגדר כדי שהם יוכלו לרצוח אותם, ותמורת זה ישחררו לנו חייל, מישהו היה מעלה על דעתו לעשות זאת? פה אתם משחררים אלף מחבלים שבוודאי יחזרו לרצוח. הרי כל ה־7.10 זה משוחררי עסקת שליט, אז מה זה 'כל מחיר'? המחיר נמצא לנו מול העיניים".

לתגובות: [email protected]