יש לי התנגדות עצומה לאופי זיכרון השואה כפי שהוא נלמד בבתי הספר, גם הדתיים, בעיקר החילוניים. זה נושא למאמר רחב ועמוק בהרבה ממה שמאפשר טור בעיתון, אבל בכל במה אפשרית אני מנסה כבר כמה שנים לצעוק את זה, אולי יקרה משהו. אז הנה, גם כאן. סבונים לזיכרון השואה מאז קום המדינה היו שלושה גלגולים, הראשון היה האומלל ביותר. המדינה הציונית הצעירה, שרבים ממקימיה עזבו בגיל צעיר את משפחותיהם בגלות ועלו לארץ מתוך מחשבה שצריכים לעשות סוף לפסיביות הגלותית, לא יכלו לקבל את מה שהם ראו כהפך הגמור מתפיסתם. בשל כך הייתה בושה להיחשב ניצול שואה במדינה הצעירה. הביטוי הארסי "סבונים" והדבקת ה"כצאן לטבח" המזלזל בניצולים ובנטבחים, היה גל המשנה של הצונאמי. דמיינו לעצמכם שהיו אומרים היום לניצול "נובה" שהם ברחו כמו שפנים במקום להילחם, תבינו את הטראומה שאחרי הפוסט טראומה של הניצולים ההם. אבל הימים היו ימים אחרים, וכנראה צריך הרבה כוח כדי להסתכל לשואה בעיניים, ואת הכוח הזה לא היה למדינה הצעירה. לכן באופן טבעי נבחר התאריך של מרד גטו ורשה ליום הזיכרון לשואה ולגבורה. תאריך שיותר משהוא מעניק הכרה לניצולים, הוא מעניק להם סטירה מצלצלת, שהרי איך שלא נהפוך את זה, כל המשתתפים במרד גטו ורשה עם כל המורדים הקטנים והגדולים בימי השואה, לא מגיעים אפילו לעשירית האחוז משיעור היהודים שעברו את אימי השואה, ומדינת ישראל בחרה לומר להם שהיא מוקירה את המעטים שנלחמו, לא את אלה שהלכו כצאן לטבח. לכן הלכו ניצולי שואה עם שרוולים ארוכים והחביאו מספר. אולי בגלל זה על סבתא שלי מצד אמא אני יודע רק שהייתה במחנה השמדה, מפני שנשבעה שלא לגזור את שערה לעולם לאחר הקרחת שנכפתה עליה, אבל אפילו באיזה מחנה הייתה לא סיפרה. שתיקת המבוישים. והיא רק דוגמה אחת להמונים רבים. ששת המיליונים הגלגול השני של זיכרון השואה התחיל עם משפט אייכמן, ששינה את היחס. פתאום נשמעו עדויות, פתאום התחילה הכרה בכאב ובצער. בבתי הספר דיברו כל הזמן על האנטישמיות הנאצית, על הסיפור הגדול של השמדת עם ועל המספר ששת המיליונים. היה ברור לגמרי שאומנם היטלר ראה גם בגורמים אחרים ראויים להרג, אבל היהודים הם לב העניין, כמו שהתבטא חתן פרס נובל אלי ויזל: "לא כל הקורבנות היו יהודים, אבל כל היהודים היו קורבנות". בהיותי תלמיד בימי הגלגול השני של זיכרון השואה, על זה גדלתי: על שנאת היהודים והיהדות של הנאצים, על הפתרון הסופי שביקשו לממש בעם היהודי ועל איך נראית אנטישמיות שמממשת את חלומותיה. היה ברור מבלי לומר שיהודים שדבקים בזהותם הם הניצחון הכי גדול על האנטישמיות הזאת. תהליך ההפרטה החלק השלישי בזיכרון השואה נולד בד בבד עם פריחתה של הפוסט־מודרנה. יחד עם תהליכי ההפרטה החריפים שעברו כל מושגי הקולקטיב בעולם, גם השואה הופרטה לחלוטין. לכאורה היה צידוק לזה - קשה לתפוס את המספר שישה מיליון, קשה להבין את המושג השמדת עם. הרבה יותר פשוט לשמוע סיפור אישי פוצע לב ולהזדהות. אלא מה, סיפורים אישיים קורעי לב היו לא רק בשואה. זה קרה בשואה הארמנית, זה קרה בימי דאע"ש העליזים, וכן, זה קורה היום, וממש בקרבת מקום. כשתולשים את הזוועה האנושית מהקונטקסט הגדול, הכול משתבש. השיבוש הכי גדול התרחש בכך שההדגשה עברה מהיותו של היטלר בראש ובראשונה אנטישמי להיותו לאומן גזען. כבר כמעט לא מדברים על רדיפת היהדות והיהודים בימי השואה. מדברים על גזענות ולאומנות. ההשלכות החינוכיות מיידיות – אם לאומנות וגזענות הן מחוללות השואה, הרי שחייבים לטשטש ככל הניתן את ההבדלים בין העמים השונים, ולחנך ככל הניתן להומניות נטולת השתייכות לאומית. שיר כמו "אימג׳ן" של ג׳ון לנון, שקורא לעולם בלי מדינות ובלי דתות, הוא סנונית ראשונה. אחריו יבואו "אדם נשאר אדם, אל תקרא לי עם" של שלום חנוך, ו"בואו נצעד לחלום בלי גזע ולאום" של אביב גפן. אחר כך ה"אתה בחרתנו" בתפילה יעורר תחושת פלצות, שלא לדבר על בני הציונות הדתית שלא תהיה בעיה להשוות אותם לנאצים, שהרי הם דבקים במילות ההבדלה "המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים", ובמילות הקידוש "אשר בחר בנו מכל עם", מה יותר נאצי מזה? עד לימי הפגנות הרפורמה, שבהן דגל ישראל נתפס כאיזה ביטוי לאומי מפוקפק, וגם עכשיו הוא נצבע בצבעי להט"ב או במילות "חופשי בארצנו", כדי להצהיר מה לא. לוחם חופש אלא מה, שאת הנרטיב שלפיו גזענות ולאומנות הביאו לשואה, והיהודים הושמדו מפני שהיו בתחתית שרשרת הגזעים, אפשר לבדוק. היטלר יימח שמו כתב את משנתו והסביר מצוין מה הוא חושב על היהודים ובכלל. ובכן, מחילה מקדושת הגיליון הזה, אני מטנף אותו בדברי הבלע של אותו צורר, אבל כמו צוררים אחרים שצוטטו גם בתורה, יש משמעות עמוקה לדבריו. נתחיל: "אני לא באתי לעולם הזה בשביל לעשות את בני האדם טובים יותר, אלא כדי להשתמש בחולשותיהם. ההצלחה היא המדד היחיד של המוסריות". היטלר ממקם את עצמו כדרוויניסט קיצוני. בטבע החזק שורד. בעולם החי מי שידע לנצל את חולשת החלשים לצרכיו, יצליח. אין חסדים אצל חיות, יש מלחמת הישרדות. כך לתפיסת היטלר צריך להתנהל גם המין האנושי. זוהי חיה מפותחת, והחזק צריך להצליח, לנצל את החלש לצרכיו ולא חלילה לעשות עימו חסד. המוסר איננו גמילות חסדים כי אם הישרדות והצלחה. זה מתיישב היטב עם תורת הגזע - הגזעים העליונים צריכים לנצל את הגזעים הנחותים לצורכיהם, או להשמידם על מנת לא להשקיע בהם משאבים מיותרים. זוהי הסיבה שהיטלר ירצח או ינצל צוענים, כהי עור, נכים וכדומה. אלא שהוא עצמו מגדיר שבסולם הדרוויניסטי עם ישראל דווקא נמצא במקום גבוה מאוד: "אין כמעט עם בעולם שאינסטינקט ההישרדות מפותח בו יותר מאשר בזה הנקרא 'עם הבחירה'. איזה עם עבר מכשולים רבים יותר מהעם הזה והצליח להימלט מהאסונות הכבדים ביותר של האנושות מבלי להשתנות. איזה רצון נוקשה ואינסופי לחיות ולשמר את המין ניכר מעובדות אלה". הוא מגדיר את "עם הבחירה" כשורד, כסתגלן, כבעל כוח חיים עצום. על פי הקריטריונים שלו עצמו אין שום סיבה גזעית לפגוע ביהודים. אלא מה, בציטוט נוסף יוצא המרצע הלא פחות ממדהים מן השק. הנה הסיבה האמיתית לשואה, והיא לא גזענות ולא לאומנות, שימו לב: "המאבק על השליטה בעולם הוא ביני לבין היהודים. כל השאר חסר משמעות. היהודים הטילו שני מומים באנושות: המילה - הפוגעת בגוף, והמצפון - הפוגע בנשמה. אני בא לשחרר את האנושות מכבלים אלה". אילו היינו שואלים את היטלר איך הוא מגדיר את עצמו, הוא היה אומר שהוא לוחם חופש. החופש של הגוף ותאוותיו מברית המילה, החופש של הנפש האנושית מהמצפון. היטלר אכן היה גזען, שבשל הגזענות היה מוכן לפגוע בעמים הנחותים, אבל המתחרה שלו על השליטה בעולם הוא לדבריו עם ישראל, והתחרות היא תחרות על ההגמוניה המוסרית. כשיושמד עם ישראל ואיתו היהדות שהביאה לעולם את הרחמנות וגמילות החסד, לא יהיה אף גורם מצפוני שיעמוד בפני הפיכת האדם לחיה שיכולה להשמיד את כל החלשים. היטלר משמיד את היהודים שמפריעים מצפונית לכל החלומות החייתיים שלו. לקחי השואה המדויקים היטלר היה מוכן לשלם הון למען כל מי שקורא להעלים את הייחוד היהודי, לטשטש את הזהות ולהפסיק את לימוד התורה. המאבק הזה בינו לבין היהודים על השליטה בעולם היה מוכרע ללא קרב. אם מישהו באמת רוצה לנצח את היטלר ולהפיק את לקחי השואה - עליו דווקא לחזק את הקיום היהודי שהלאומנות שלו וה"אתה בחרתנו" אינם רוויי שנאה, אלא קריאה לעולם ללכת בדרך של רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. לתגובות: liorangelman@gmail.com