לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, זכינו אתמול וניצולת השואה הגב' מריאן מילר הגיעה אלינו למשרד האוצר לספר את הסיפור שלה.
שוחחנו לאחר מכן בהתרגשות גדולה. סיפרתי למריאן שהיא מזכירה לי את סבתא שלי, סבתא ברוריה זכרונה לברכה, ששרדה את מאורעות השואה כילדה.
סבתא, כל השנים לא דיברה על מה שהיה שם, לא סיפרה כלום, שתיקה מוחלטת על כל מה שהיה בגיהנום ההוא.
בשנה האחרונה לחייה היא התחילה לספר, לא רק לספר, היא חיה הכל מחדש.
המוטיב המרכזי שחזר בסיפורים שלה היה הרעב. סבתא דיברה שוב ושוב על הרעב. ילדה קטנה שבמשך כמה שנים פשוט רעבה כל הזמן כי אין אוכל. ביום ובלילה, בשעות העירנות ואפילו בשינה, בגטו ובצעדות המוות - רעב.
ואני חושב לעצמי כבר הרבה זמן, מה היתה אומרת סבתא ברוריה אם אי שם כילדה רעבה במחנות היה בא אליה מישהו ואומר לה שבעוד קצת יותר משבעים שנה יהיה לה נכד שיכהן כשר אוצר במדינה יהודית עצמאית וריבונית בארץ ישראל שידאג שלא יהיה אף ילד רעב. המחשבה הזו מעוררת בי צמרמורת ונותנת לי השראה ומחויבות בתפקיד שלי בניווט כלכלת ישראל. זו הפריזמה שדרכה אני רואה את תפקידי.
היה חשוב לי מאוד לומר למריאן תודה.
תודה על כל מה שהם, דור המייסדים, עשו למען מדינת ישראל, תודה לה ולסבתא ברוריה ולכל הדור הזה על שיצאו משואה לתקומה גדולה שאנחנו זוכים להמשיך לקדם.
גם היום, 80 שנה אחרי, אנחנו בונים את מדינת ישראל ואת תחיית האומה בארצה - יצאנו משואה גדולה ונמשיך יחד לתקומה שעוד צומחת ותמשיך בעזרת השם לצמוח.