בימים האלה, כשכולנו מנסים להבין איך ממשיכים אחרי טראומה – אולי כדאי להקשיב דווקא לשתיקה של שורדי השואה.
הם לא דיברו הרבה על מה שעבר עליהם, אבל בחרו לבנות, לפעול, לחיות. שורדי השואה לימדו אותנו שלפעמים ההתמקדות בעשייה היא הדרך היעילה והחזקה ביותר לריפוי. ייתכן שהתובנות שהם פיתחו – בשתיקה ובמעשה – עשויים לעזור לנו להתמודד עם הטראומות של הזמן הזה
בעשורים הראשונים שלאחר השואה, המגמה הכללית הייתה השתקת הזיכרונות והטראומות הקשות. הרצון לבנות עתיד חדש בארץ ישראל, תוך דגש על "שלילת הגלות", הוביל להצנעת סיפורי הניצולים. הללו נדרשו להשתלב בחברה חדשה, תוך התמודדות עם יחס מתנשא ולעיתים ביקורתי מצד היישוב הוותיק שראה בהם לא פעם "חלשים" או "פסיביים".
את סיפור ההשתקה נוהגים לציין לשלילה, אך במחשבה מעמיקה יש לו גם היבט חיובי – פחות מוכר ופחות מדובר. לתובנה זו הגעתי בעקבות שיחה עם ניצולת שואה שאיבדה את כל משפחתה. תוך כדי שיחתנו היא שיתפה במחשבה מטלטלת: "היה לנו נס שלא דיברנו על השואה. אם היינו מדברים על זה, אם היינו נותנים מקום לכאב, היינו מתפרקים".
מאחורי השתיקה הקולקטיבית הסתתרה הבנה עמוקה ולפיה במצבים של טראומה קיצונית, מנגנון הדחקה יכול לשמש חומת מגן נפשית. במקום לשקוע בטראומה, הניצולים השקיעו את כוחותיהם בבניית חיים חדשים. רבים מהם הקימו משפחות וקהילות שמחות ותוססות, והיו לכוח חלוץ בבנייתה של ישראל. הנחת העבר מאחור אפשרה להם להתמקד בהווה ובעתיד.
"קשר השתיקה" היה נפוץ במשפחות רבות של ניצולים, וגם במשפחה שלי. סבי וסבתי, ניצולי אושוויץ, לא שיתפו את ילדיהם בחוויותיהם מהתופת. אבא שלי סיפר שהרגעים הבודדים שבהם נחשף לעומק הכאב היו בתפילות ה"יזכור" בחגים, כשקולות הבכי והזעקות קרעו את חלל בית הכנסת. אבל למחרת כולם חזרו לשגרה, בלי שיח ובלי שיתוף.
ההורים חששו שתיאורי הזוועות יפגעו בנפש ילדיהם הרכה, ובחרו להגן עליהם באמצעות שתיקה. לשתיקה הזו היו גם מחירים נפשיים לא פשוטים. ניצולים סבלו סבל רב מחוויית ההשתקה ומחוסר יכולת לאבד את האבל. אבל ייתכן שללא השתיקה, דור המייסדים לא היה מצליח לגדל ילדים ומשפחות. יכול להיות שהניצולים ששתקו הבינו שלא תמיד ניתן להכיל את הכאב, ולכן יש להניח לו. באינסטינקטים החזקים שלהם הם ידעו שלבני אדם כוחות יוצאי דופן להתגבר – והעשייה היא כלי הריפוי הטוב ביותר.
הגישה השמרנית והספרטנית, שהתמקדה בתפקוד ובעשייה תוך השתקת הכאב, אפיינה את החברה הישראלית במשך שנים רבות – כלפי ניצולי שואה, פצועי צה"ל ונפגעי טראומה אחרים. אבל בעשורים האחרונים חל שינוי משמעותי. הדגש כיום הוא על פתיחות, שיתוף ועיבוד רגשי. יש הכרה גוברת בצורך לתת מענה נפשי לנפגעי טראומה, כפי שניתן לראות, למשל, בהכרה המהירה יחסית בנכות נפשית בקרב חיילים. בשונה מהעבר, אנשים מהססים פחות לחשוף את הקשיים הנפשיים שלהם. הרשתות החברתיות מלאות בסיפורים אישיים, המעידים על קשיים נפשיים ועל קבלת הכרה כפוסט-טראומטיים.
גישה אמפתית ומכילה זו הכרחית לריפוי. כמה טוב שאנשים אינם נדרשים עוד להסתיר את כאבם הנפשי. אלא שלצד ההכרה והתמיכה, עולות גם שאלות על המחיר. האם ההתמקדות־היתר בחוויה השלילית לא מעצימה אותה, עד כדי דיכאון ותחושת חוסר אונים? האם ההכרה החברתית ה"נדיבה" בנכות נפשית מחזקת חוסן – או שמא מחלישה אותו? האם העובדה שרבים נושאים תעודות רשמיות המגדירות אותם כנכים נפשית אינה משדרת מסר של חוסר מסוגלות? והאם, מתוך רצון טוב לעזור, איננו מעודדים תלות – ובכך מערערים את אמון האדם בעצמו?
האנשים שאיבדו את כל יקיריהם ואת כל עברם, היו מקבלים היום אבחנה של פוסט טראומטיים. אך כפי שאמרה לי אותה אישה מיוחדת, להם היה "נס" – הם לא נתנו לסבל לשבש את היכולת שלהם לצמוח מתוך האפר. במבט על דור הסבים והסבתות שלנו, ניצולי השואה ומקימי המדינה, עולה התהייה מה היה קורה אילו גם הם היו מקבלים תעודות נכות על סמך הזוועות שעברו? האם הכרה זו הייתה הופכת אותם להורים טובים יותר? האם ההכרה בטראומה הייתה מסייעת להם להשתקם – או מחלישה את הכוחות שדחפו אותם לבנות משפחה, חברה ומדינה?
איני קורא לחזור לימי ההדחקה וההשתקה - ממש לא. אולם דווקא בימים אלו, כשכל כך הרבה חיילים חוזרים משדה הקרב ומדינה שלמה חוותה טראומה קולקטיבית, מחובתנו לשאול: כיצד ניתן לגעת בכאב מבלי שהוא יפרק אותנו? ומתי נכון לעבד את הזיכרונות ומתי יש להניח להם?
מהיכרותי האישית עם עולם החיילים הפצועים אני רואה צעירים רבים שעיבדו את הטראומה וצמחו ממנה. הם הבינו שהטראומה לא הולכת לשום מקום. הם לא מתעלמים ממנה - אבל החליטו שההגה נשאר בידיים שלהם. הם למדו משורדי השואה שיש למצוא איזון בין שתיקה לשקיעה בכאב, בין הכרה בקושי לעשייה ויצירה. כאז כן היום, גם עלינו מוטלת המשימה להמשיך הלאה. שורדי השואה ומקימי המדינה הוכיחו שגם מתהומות הכאב ניתן לצמוח.
הכותב הוא מרצה בכיר במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן ואבא לחייל שנפצע קשה במלחמת חרבות ברזל