סיפרתי כבר שתמיד שנתקלתי בקשיים בחיים שלי ובאתגרים שלא הבנתי מאיפה אני בכלל אמור להסתכל עליהם ואיך אני אמור לעבור אותם, עלתה למולי דמות דיוקנו של סבי הרב אליהו גלייכמן זצ"ל, ניצול שואה שאיבד את אשתו ושני ילדיו.
סיפור חייו הכניס את הקשיים לפרופורציות וכמו אמר לי: אתה באמת חושב שלך קשה? אז מה עם סבא שלך וכל האנשים שאיבדו את כל חייהם, ילדיהם, נשותיהם בשואה?
מאיפה הם בדיוק שאבו את הכוח לא רק לא לטבוע ולשקוע ולדעוך ולקמול אל תוך יגון חייהם אלא אף להגיע לכאן עם עוצמות בלתי אנושיות לייבש את הביצות ולהקים כאן מדינה?
"אני, יוסל, בן דוד רקובר מטרנופול" כותב יוסל'ה רקובר בשואה במכתב המפורסם שנהפך לסמל האמונה היהודית למרות הקשיים והאש המעכלת (ולא אכנס כאן לפולמוס אם היה או רק משל היה) "חסיד גור, נין ונכד לצדיקים, תלמידי-חכמים וקדושים ממשפחות רקובר ומייזלס, כותב שורות אלה כשבתי גטו וארשה עולים בלהבות, והבית שבו אני נמצא הוא אחד האחרונים שטרם ניצתו. זה שעות אחדות שאש תותחים עזה במיוחד מכוונת אלינו, והקירות שסביבי מתנפצים ומתפוררים במהירות תחת ברד הפגזים. עוד מעט קט יהפוך הבית הזה שבו אני נמצא, כמו כל בתי הגטו כמעט, בור-קבר ליושביו ומגיניו".
(מציע לכל מחנך איש חינוך והורה שרוצה להעמיק בעניין עם ילדיו הבוגרים להבין מול אלו אתגרים עמדו יהודים בגיא ההריגה ומתוך כך להתחיל דיון נפלא על כל עניין מערכת היחסים שלנו למול אלוהים, כמה הוא חייב לנו אם בכלל ולמה יש בתפיסת ה'אלוהים כמכונת משקאות שמכניסים לתוכה כסף ומיד יוצא המוצר' משהו אינפנטילי בטירוף).
מאז שאני ילד קטן אני זוכר איך שאני לא הפסקתי להתפעם ולהשתומם נוכח מפלי כוחות הנפש השוצפים וקוצפים שטבועים עמוק בתוך הDNA של העם שלנו.
עוצמות פסיכיות שיכולות להסתכל למלאך המוות בלבן של העיניים ובסוף לעמוד למולו זקוף עם שני רגליים ועוד להגניב איזו בדיחה קטנה ביידיש.
דור של נפילים. ענקים. גיבורים. יהודים!
ואז הגיעו כל הסוציולוגים עלק שלא הפסיקו לנתח את דור הZ וה'טיקטוק' ולספר לנו עד כמה שהם נרפים וחסרי עמודי שדרה, ספונים וטבועים כל היום במסכים ובטלפונים שלהם, שוחים במילקי ובאופן כללי בעלי חוסן מנטלי של חמצוץ.
עד שפרצה המלחמה ופתאום התברר לנו שהחמצוצים הללו, יש בהם משהו מיוחד ושונה...מסתבר שהם ספוגים באותו חומר מיוחד שיש ליהודים בכל הדורות. מן גן מיוחד כזה שמתפוצץ בתנאים מיוחדים ובבת אחת הופך נערי טיקטוק לגיבורי על בשר ודם, אחינו גיבורי התהילה שמוכנים להקריב את היקר להם מכול בשביל אידאלים נשגבים שכבר חשבנו שהלכו מן העולם.
והנה הם הופיעו. אלי שרעבי וירדן ביבס. ניצולי התופת שנשמו את הגיהנום מתחת לאדמה. שחזרו מהקבר אחרי שהיו אנשים מתים מהלכים. אז אנחנו לא עוסקים כאן בהשוואות בין השואה והשביעי לאוקטובר. זו לא מטרת הטור. מה שכן, נדמה לי שאי אפשר להתעלם משובו של הגן הזה. היהודי. השורד. המיוחד. העוצמתי. המכשף. זה שבניגוד גמור לסטטיסטיקה מתנהל ורוקד לפי ה'וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ'. זה שמשחק צ'יקן עם מלאך המוות ושוב ושוב ושוב יוצא כשידו על העליונה.
והגן הזה כמו מזכיר לי ומרגיע אותי, שבאמת, באמת שאין לי מה לחשוש או לפחד מאף אחד משבע הזירות שישראל נמצאת איתם במלחמה:
לא מהחמאס ולא מיו"ש ולא מסוריה ולא מלבנון ולא מאיראן ולא מהחותים היצורים האלו. מאף אחד.
רק...רק שלא נמשיך לריב בינינו.
עם כל השאר כבר נסתדר. בדוק.
לעילוי נשמת הסבים והסבתות שלי ששרדו את השואה ביחד עם שאר נשמות עם ישראל הקדושים הי"ד. ארץ אל תכסי דמם.