ייצור מקומי

בתהליך הסקת המסקנות של אירועי 7 באוקטובר הוחלט על הקמת אוגדה מרחבית חדשה, לראשונה זה 30 שנה בצה"ל. מדובר על האוגדה המזרחית, אוגדת מילואים חדשה שתהיה אמונה על הגבול הארוך ביותר שיש לישראל: הגבול המזרחי, ממשולש הגבולות באילת ועל לקצה החרמון.

התפיסה שהובילה להחלטה על הקמתה של האוגדה החדשה ועל מבנה הפעילות שלה, מעידה על הסקת מסקנות רחבת היקף ממחדלי 7 באוקטובר. בפרוץ מלחמת חרבות ברזל יישובי העוטף מצאו עצמם ללא כוחות צבא לידם, לאחר שצה"ל עצמו הפך את צבא היבשה ואת מערך המילואים לגוף קטן יחסית ולא מאומן כנדרש, ושעות רבות חלפו עד שהכוחות הגיעו לעוטף. האוגדה החדשה נועדה למנוע את כל המחדלים הללו. האוגדה אמורה למנות 5 חטיבות שכוח האדם שלהן יגיע במסגרת הגדלת מעגל משרתי המילואים, ולא על חשבון חטיבות מילואים אחרות. לאוגדה הוצבו שתי מטרות על: הראשונה, שהחיילים בה יהיו מהאזור הגאוגרפי שהיא מוצבת בו. לדוגמה, בחטיבת תל חי, שאמונה על הגליל והגולן בדגש על הגבול הסורי, ישרתו חיילי מילואים שמתגוררים באזור. השנייה, טווח ההזנקה של החטיבות לא יהיה שעות ארוכות, שיכולות להגיע אף לימים, אלא במסגרות זמן מיידיות של עד שעתיים לפני כניסה לפעילות.

בימים אלה, כשהאוגדה נמצאת בשלבי הקמה מתקדמים ומתקרבת לשלב המבצעיות, ישבנו לשוחח עם מפקד חטיבת תל חי אלוף משנה א', ושלושה סמח"טים מהאוגדה: סגנו של א' בתל חי, סגן אלוף ע', סמח"ט חטיבת יזרעאלי סגן אלוף ד', וסמח"ט חטיבת נגבה, סגן אלוף ה'. לאור הנחיות צה"ל, ונוכח איומים על רדיפת חיילי מילואים בחו"ל, כולל העמדתם לדין על פשעי מלחמה, לא ניתן בימים אלה לכתוב את שמם המלא.

ההגבלה על פרסום שמם של משרתי מילואים נמצאת במחלוקת, גם בקרב משרתי מילואים בכירים. "אני וחבריי נלחמים כבר 20 שנה על הארץ הזאת. אני לא חושב שיש לנו במה להתבייש, והייתי שמח להופיע בשם שלי, ולא רק באות ע'", אומר סמח"ט תל חי, ע'. "באופן אישי, ואני רואה את זה גם אצל חברים רבים שלי, אנחנו התבגרנו מהחששות של מה מותר ומה אסור להגיד. מה שאנחנו עושים הוא גם נכון, גם ראוי, וגם צריך לשמוע אותו בכל מקום. כן, בעיניי מדובר בטעות, ויש כאן גם משהו טיפה מעליב. אני לא צריך להתבייש בזה שאני מגן על הבית שלי".

ע', תושב קיבוץ אורטל שברמת הגולן, כמו חבריו בדרגי הסמח"טים באוגדה, הוא משרת מילואים ולא איש קבע. לכולם יש עבודות ועסקים באזרחות. ע' הוא חקלאי, דור שלישי לחקלאים. ד', תושב קיבוץ טירת צבי, הוא הבעלים של חוות סוסים טיפולית. את צה"ל עזב לפני 22 שנה כמפקד מחלקה בחטיבת הנח"ל. מאז בשירות המילואים שלו טיפס בדרגות עד לתפקיד סמח"ט, ובפרוץ המלחמה מצא את עצמו סמח"ט חטיבה 12. ה' מתגורר כיום בראשון לציון. הוא מנכ"ל של חברת ניהול פרויקטים בין־לאומיים. בעבורו לאיום בהגבלת תנועה ובצווי מעצר יש השלכות רבות ביותר.

"לי זה קרה בפועל. הפעילות שלי בחו"ל הופסקה למשך תקופה לא קצרה משום שאני ישראלי, אפילו לא חייל מילואים. אני אפילו לא ידעתי על זה בחלק לא קטן מהזמן, אבל כן מדובר באירוע משפיע", אומר ה'.

זה השפיע על קבלת ההחלטה להתמנות לסמח"ט דווקא בזמן הזה?

"לא. אני הייתי בחו"ל בתקופה שלפני המלחמה, וחזרתי לארץ לביקור בסוכות עם כרטיס טיסה חזרה ב־9 באוקטובר, כשכולנו יודעים מה קרה בסוף יומיים לפני כן. הבת שלי ניצלה, תודה לא־ל, ממסיבת הנובה. שני הבנים שלי גויסו מיד לצפון ולדרום. זה מכניס לפרופורציות. היה לי ברור שהתגייסות לתפקיד משמעותי במילואים דווקא עכשיו זאת לא שאלה של האם, אלא מתי. ברגע שקראו לי בחטיבה הדרומית חזרתי מיד לפעילות, מבלי שהשאלה כיצד השירות שלי משפיע על החיים באזרחות משחקת תפקיד".

ד', החשש מפני הגבלות הטיסה לחו"ל מקשה על גיוס חיילים לחטיבות החדשות?

"לפי התחושות שלי, לא הייתי אומר שזה משחק תפקיד יותר מדי. יש המון אנשים שבאים ורוצים להצטרף לפרויקט הזה ולהפוך לחיילי מילואים. במשך שנים לצערי נושאי האלונקה הזאת הלכו והצטמצמו, ועכשיו צריך להחזיר אותם חזרה. ראינו שזה לא עובד. אי אפשר להזניח יותר את הזירות הללו, חייבים עוד כוח אדם, והציבור מבין את זה. אני רואה אותו מדי יום מצטרף למשימה החשובה הזאת. בסוף אנחנו, אלה ששומרים על הגבולות, אנחנו שומרי הסף האמיתיים של מדינת ישראל", אומר ד'.

"אי אפשר להתכונן למלחמה הקודמת"

הדברים שאומרים שלושת הסמח"טים מקבלים משנה תוקף כשמסתכלים במבט־על, ומתארים את האתגרים והמשימות של כל אחת מהחטיבות באוגדה החדשה. חטיבת נגבה נפרסת על השטח הארוך ביותר, מים המלח ועד לאילת, אך היא מגיעה גם ליישובי העוטף. חטיבת יזרעאלי אמונה על אזור עמק המעיינות והגליל המזרחי והמערבי, לאורך חלקים נרחבים מהגבול עם ירדן. מדובר בגבול שבמשך שנים תפס מקום נמוך למדי בסדרי העדיפויות של צה"ל, שלא בצדק. בעקבות המלחמה התקבלה בצה"ל ההבנה כי את אותה פלישה שהתבצעה מרצועת עזה לעבר יישובי העוטף ניתן יהיה לבצע גם דרך ירדן, בשל ההגנות החלקיות שיש בגבול הזה. אלא שכאן יהיה מדובר בפלישה לכל אורכה של מדינת ישראל, כאשר אפשרויות המילוט של המחבלים לא נעצרות במנהרות חמאס, אלא חוצות את כל העולם הערבי והאסלאמי, כולל איראן. חטיבת תל חי אחראית על האזור הנפיץ ביותר, והמעורער ביטחונית ביותר, והוא הגזרה הסורית. מלבד שלוש החטיבות הללו ישנן שתי חטיבות נוספות, חטיבת יהונתן וחטיבת אורי.

"כל מה שאנחנו עושים בתהליכי הקמת האוגדה החדשה הוא חלק מלקחי 7 באוקטובר. הצבא הבין שיש לחשוב מחדש על שורה של הנחות יסוד שהובילו את תפיסת הביטחון של מדינת ישראל", אומר מפקד חטיבת תל חי, אלוף משנה א'.

מהן אותן הנחות יסוד?

"יש כמה דוגמאות. אחת הבולטות שבהן היא סד"כ שיכול להגיע במהירות לגזרה. מדובר בשינוי דרמטי שכולל שינוי תפיסה רחב של צה"ל. זה אומר שהימ"חים (יחידות מחסני חירום) צריכים להיות קרובים יותר לגזרות. זה אומר שחלק מהציוד נמצא בכלל אצל המילואימניקים, כך שבמקרי חירום לא תמיד הם יצטרכו ללכת לימ"חים, וזה גם אומר שהחיילים בכל גזרה צריכים לבוא מהאזור. זה גם מוביל לשינוי תפיסה נוסף. החשיבות בהבאת חיילים שחיים בגזרה היא לא רק בשביל מהירות התגובה וההגעה לגזרה בשעת חירום, אלא גם בשל ההיכרות איתה. כשאדם חי במקום מסוים הוא מכיר אותו יותר טוב. זה משהו אינטואיטיבי, ולא בהכרח משהו שאפשר להגדיר אותו במילים. בסוף, לכוח מפתיע תמיד יש יתרון, אבל הדרך שלך לבלום אותו בנויה רבות על יתרון שיש לך ולו אין: היכרות צמודה עם הקרקע. הנחת היסוד הנוספת שהשתנתה זה האיום שמולו אנחנו מתמודדים".

כיום מהו האיום שאתם מתכוננים אליו, ולמעשה הוקמתם בעבורו?

"האיומים שמגיעים מהגבול המזרחי. אחד הדברים שהבנו מהמלחמה זה שאי אפשר יותר להתכונן למלחמה הקודמת ולהגיד שאנחנו מתכוננים למלחמה הבאה. אחרי מלחמת יום כיפור בנו את צה"ל מחדש, אבל כדי להתמודד עם טנקים מצריים וסוריים. רק שמאז, למעט אירוע חריג פה ושם, כוחות צה"ל לא נאלצו להתמודד מול צבאות מצרים וסוריה. במקום זאת נאלצנו להתמודד בגזרות אחרות ועם אופי לחימה אחר, ולזה לא היינו ערוכים. בכל פעם שהסקנו מסקנות, למעשה לא נערכנו למלחמה הבאה. הפעם עובדים אחרת. מבינים שהאיומים הם לא בהכרח מה שהכרנו, ולא בהכרח מהגזרות שהכרנו עד היום. כך למשל אנחנו מבינים שמהחזית המזרחית, לכל אורכה, יש איומים כבדי משקל על ישראל".

עד כמה מדובר באיומים שונים? הרי כבר שנים ישנן הברחות אמצעי לחימה וגם מסתננים דרך הגבול הירדני. מי טיפל בזה עד היום?

"האיום שאנחנו מדברים עליו הוא לא רק הברחות נשק, אלא דברים הרבה יותר חמורים. מדובר על תמונת מראה של מה שהתרחש בעוטף ב־7 באוקטובר. באותה מתקפת פתע לא הייתה נקודה בגבול שלא היה כוח של האויב שתקף בה. הרעיון היה לאתגר את מערכות ההגנה שלנו, והם הצליחו בצורה מזעזעת. אנחנו מבינים שמול ניסיונות כאלה אנחנו נצטרך להתמודד, ואנחנו בונים את צה"ל כדי להתמודד מול תרחיש הייחוס הזה. זאת המחשבה שעומדת מאחורי הקמת האוגדה המזרחית".

להגדיל את העוגה

כאמור, חטיבת תל חי מופקדת על הגבול המעורער ביותר שיש כרגע לישראל, הגבול הסורי. מאבקי השליטה על המרחב הסורי בעידן פוסט־אסד לא עוצרים לרגע, כאשר טורקיה מנסה לתפוס שליטה רחבה יותר ויותר, כפי שאיראן עשתה במשך שנים.

"אין ספק שאנחנו כל הזמן עם עין פקוחה לנעשה בסוריה. כרגע המצב יחסית רגוע, אבל בשנייה הוא יכול להתהפך. גם בלבנון הראשונה, כשכבשנו חלקים מדרום המדינה, זרקו עלינו אורז, ותוך כמה חודשים האורז התחלף במטעני חבלה. גם בסוריה יכול לקרות אותו דבר, וגם אם כרגע אנחנו שולטים בגזרה ללא מאמץ מיוחד, בן לילה המצב יכול להתהפך ולהפוך לאזור לחימה על מלא ליד תושבים", אומר א'.

לחטיבה יהיו כלים להתמודד עם האיום הזה? בסוף אתם חטיבת מילואים בהקמה.

"זאת המטרה. צריך לזכור שחטיבה היא לא דבר שנבנה בן לילה, וגם לא בחודש. וזה נכון על אחת כמה וכמה לגבי חטיבות מילואים. לצד זה, בהיבט של הזמינות יש לחטיבת מילואים יתרון, שכן הסדיר לא יושב ומחכה להפעלה. תמיד יש לו משימה כלשהי. הדינמיקה היא שמגייסים כוח מילואים שיחליף את הסדיר שנמצא במשימה אחרת, ואז הסדיר מגיע לגזרה. זה תהליך שלוקח במקרה הטוב כמה שעות, לעיתים כמה ימים. כוח מילואים, במיוחד אם החיילים גרים בגזרה, יכול להגיע הרבה יותר מהר".

לשם כך צריך כוח אדם רב. מאיפה הוא אמור להגיע? הרי אנחנו יודעים שגם ככה חסרים לצה"ל אלפי לוחמים.

"הכוונה היא להגדיל את העוגה, ולא למשוך חיילים ממקום אחד למקום אחר. אנחנו פנינו לחיילים בגילי המילואים, אבל במסגרת בניית הצבא בעבר הם קיבלו פטור, ובעצם החזרנו אותם לשירות. חלק לא קטן מהם פנה אלינו בשביל לחזור לשירות. מקור אחר יהיה באמצעות העלאת גיל המילואים, זה יביא עוד חיילי מילואים ויוסיף לסד"כ. מקור שלישי הם אנשי מילואים שכבר כמעט ולא קוראים להם, למרות שהם משרתי מילואים פעילים. מדובר בעיקר במפקדים שאין להם תפקיד, אז הם לא מגיעים ליחידות האם שלהם, ואותם אנחנו מושכים אלינו. כשנמצה את שלושת המקורות הללו, נצטרך לפנות למקורות חדשים".

"יש אתגר גדול בהבאת כוח האדם לאוגדה", אומר ע', "כי הרצון שלנו הוא לא לקחת חיילים מחטיבות אחרות או ממערכים אחרים, כמו כיתות כוננות, הגמ"רים וכן הלאה. ובמקביל לכך אנחנו רוצים להביא אנשים שחיים בגזרות הללו".

למה שני הרצונות מתנגשים זה בזה?

"כי מדובר בקהל חופף. נאהב את זה או לא, בפריפריה יש יותר משרתי מילואים. בטח אם מרחיבים את המעגל לכיתות כוננות. אבל אנחנו רואים פה שינוי גדול, ועוד ועוד אנשים מגיעים להתגייס. כאשר אתה שומע את הסיבות לכך, אתה מבין שמדובר באנשים ערכיים מהמעלה הראשונה. אמירות כמו לא יכולנו להישאר יותר בבית או אנחנו חייבים לשמור על הבית שלנו נשמעות שוב ושוב".

איך אתה מסביר את זה?

"אני יכול להגיד לך מה אני הבנתי באופן אישי, ואני מרגיש שרבים הבינו את זה גם כן. גורלנו נמצא בידיים שלנו, ולא של אף אחד אחר. אנחנו לא יכולים לסמוך על חברינו שמעבר לים שיגנו על הבית שלנו. כוחות בין־לאומיים לא באמת שווים יותר מדי. ראינו כמה מוצלחים הם היו בלבנון, ביהודה ושומרון וכמובן באסון שקרה לנו בדרום. בסוף יותר ויותר מאיתנו מבינים שאם אנחנו לא נגן על הבית שלנו, על המדינה שלנו, אף אחד לא יעשה זאת במקומנו. זאת הבנה שאני הולך לישון איתה כל לילה וקם איתה כל בוקר".

"בהתחלה ניסיתי לפלח מי האנשים שמגיעים להתגייס", אומר ה'. "האם יש להם מכנה משותף או לא. ובעשרות הראשונים אולי היה אפשר להצביע על מכנה משותף, אבל מהר מאוד הבנתי שמדובר באנשים מכל חלקי האוכלוסייה ובכל הגילים. דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים, אנשים שלפני שנה ושנתיים השתחררו מצה"ל, ומשום מה הוחלט לא לצרף אותם למערך המילואים, ובני 35 ומעלה שהיו בפטור. הבנת החשיבות של האוגדה ושל השירות הזה חוצת מגזרים, חוצת עמדות פוליטיות וחוצת גילים. כולם חיים ביחד, כולם משרתים יחד, וכן, גם מתווכחים יחד. כמו שצריך להיות, וכמו שבמשך שנים ידענו להתנהל. זה מקור גדול מאוד לתקווה".

אתה מדבר על אנשים בני 35 ו־40 שמתגייסים מחדש. הם יכולים להיות לוחמים? הרי רמת הכשירות שלהם שונה מאוד משל לוחמים צעירים בשנות ה־20 שלהם.

"יש לנו מדדים מאוד ברורים בקביעה מי יכול להיות לוחם ומי לא. יש מבחני כשירות אחידים שצריך לעבור, והגיל הוא לא פקטור בהחלטה אם אותו אדם עבר את המבחנים או לא. יכול להיות אדם בן 25 שלא יעבור את המבחנים, ואדם בן 40 שיעבור אותם, והכול במדדים אובייקטיביים. מי שלא מתאים ללחימה, אנחנו מנסים למצוא לו תפקיד אחר, מתוך הבנה שישנם הרבה תפקידים חשובים מאוד בחטיבה, לא כולם תפקידי לחימה. רק בודדים לא מתאימים כלל".

כאמור, מטרתה העיקרית של האוגדה היא התמודדות מול איומים שעד היום בצה"ל בפרט ובמערכת הביטחון בכלל, לא ייחסו להם חשיבות מרובה, כשהדגש הוא הגבול הירדני. מרבית הציבור הישראלי כלל לא הכיר את האיום ממזרח, ורק לאחרונה מתחיל להיחשף אליו. עבור ד', שגר כל חייו באזור, לא מדובר באיום חדש, אלא בנושא שהוא ושכניו מכירים מקרוב שנים ארוכות.

"זה שינוי תפיסה במערכת הצה"לית, אבל כתושב זה משהו שגדלנו עליו. אני תושב דור שלישי פה, ואשתי גם. הסבים והסבתות שלנו סבלו מהיתקלויות מול הלגיון הירדני ונאלצו לחסל מחבלים כבר לפני עשורים. אומנם החיים כיום הם לא זהים לאלו שבעבר, אבל גם לנו יש אתגרים רבים במישור הזה. מבחינתי זה לא איום שמתגבש, אלא איום חי, קיים ובועט, בין שמדובר במבריחים, במסתננים ובין בשאר ענפי הפעילות. גם כשהתגייסתי בשנת 99' והייתי יוצא שבתות הביתה, הייתי על הגדר בשמירות כי היו חדירות מחבלים", אומר ד'.

איך אתה מסביר את העובדה שהציבור הישראלי לא מכיר את האיום הזה, אף שהוא קיים שנים ארוכות?

"זה קשור להרבה מאוד דברים. קודם כול, זה לא צף ועולה בחדשות. כשלא מדברים על זה, איך מי שלא חי במקום יוכל לדעת על כך? צריך לומר, לאורך השנים היו איומים הרבה יותר קריטיים בהיקפם שתפסו את השיח הציבורי, ואני יכול להבין את זה. אבל אנחנו כבני המקום מעולם לא חיינו באשליות וידענו בדיוק מול מה אנחנו מתמודדים יום יום. זה גם היתרון של החטיבות החדשות שמתבססות על בני המקום, שיודעים בדיוק מה האיומים ומה הסכנות שאנחנו צריכים להתמודד איתן, כי אנחנו חווים אותן על בשרנו כבר שנים ארוכות".