1.
הסיסמה 'המעז מנצח' מוכרת בארצנו כמוטו מוביל של סיירת מטכ"ל. אבל לא מדובר בסלוגן ישראלי מקורי, אלא בתרגום מאנגלית שלקוח ממורשת יחידת הקומנדו הבריטית המהוללה 'שירות האוויר המיוחד' ((SAS.
התעוזה היא אכן מרכיב חשוב בדרך אל הניצחון, אבל הניסיון ההיסטורי של הבריטים עצמם מוכיח שלא תמיד המעז מנצח.
שתי אויבות היסטוריות חזקות ומסוכנות מאוד של הממלכה הבריטית, צרפת של הקיסר נפוליאון וגרמניה הנאצית, גילו תעוזה רבה בשדה הקרב, אך בסופו של דבר הובסו על ידי בריטניה ובעלות בריתה. לפעמים תעוזה יתרה גורמת ללקיחת סיכונים טקטיים בלתי מחושבים ומוגזמים, או להצבת מטרות אסטרטגיות בלתי אפשריות להשגה, שסופן מפלה.
גם בפוליטיקה לא תמיד המעז מנצח. נפתלי בנט, יוצא סיירת מטכ"ל, הביא איתו אל הפוליטיקה את מורשת הסיירת. בנט האמביציוזי הציב לעצמו יעדים נועזים ושאפתניים, וכתוצאה מכך מצא את עצמו מחוץ למערכת הפוליטית פעמיים בתוך עשר שנים. הסיפור האישי של בנט, עוף חול פוליטי שכמותו (רפואה שלמה!), טרם הסתיים. הסקרים המתעתעים חזרו לאחרונה להחמיא, וייתכן שצפויים לו עוד ניצחונות. בכל מקרה, מסעו הפוליטי התזזיתי הוא בהחלט דוגמה לכך שלא תמיד המעז מנצח.
2.
ראש הממשלה בנימין נתניהו היה כמדומני הבוגר הראשון של סיירת מטכ"ל שהגיע לפוליטיקה. אבל דרכו כמדינאי ופוליטיקאי לא מתאפיינת בתעוזה, אלא דווקא בזהירות וחששנות.
נתניהו ממעט להסתכן. הוא מעדיף להתקדם בצעדים מדודים ולא לקחת פניות חדות. כשהוא מגיע לפרשת דרכים שיש בה סיכונים וסיכויים, בדרך כלל הוא יעדיף לוותר על הסיכוי כדי לא לקחת את הסיכון. ההססנות והחששנות הצילו אותו לא פעם מטעויות והן חלק מסוד הישרדותו, אך מצד שני גרמו גם לדחיינות כרונית ולהחמצת הזדמנויות. דוגמה מצוינת לכך היא הימנעותו מלחזור למערכת הפוליטית בשנת 2001, כאשר האזרח המודאג נתניהו היה יכול לכבוש מחדש בקלות את הנהגת הליכוד, אך בחר להישאר בחוץ ולראות את אריאל שרון זוכה מן ההפקר בראשות הממשלה. במקרים רבים, החשש מפני החלטה מוטעית גורם לנתניהו לעכב את ההחלטה ולשמור על כל האופציות, עד לשלב שבו המציאות לא מותירה לו ברירה אלא לבחור באחת האפשרויות.
כך למשל, בדרך לניצחון המוחץ על חיזבאללה בלבנון נתניהו נקט מדיניות דפנסיבית והססנית במשך כמעט שנה, תוך השארת רבבות מתושבי הצפון במצב בלתי נסבל של גולים בארצם. ככל הנראה, מה שכפה עליו להחליט לצאת למתקפה הוא ההזדמנות להוציא אל הפועל את מבצע הביפרים. כאשר נוצר חשש שמלכודת הביפרים הנפיצים תיחשף ותנוטרל בידי חיזבאללה, נתניהו עמד בפני סיטואציה של או עכשיו או לעולם לא. לא הייתה לו ברירה אלא להחליט, וייאמר לזכותו שבניגוד לדעתם של בכירים בצמרת הביטחונית הוא קיבל את ההחלטה הנכונה – לפוצץ. מכאן ואילך, העיקרון של ניצול ההצלחה הכריח את ישראל לצאת למתקפה כוללת, לפגוע אנושות בכוחו של חיזבאללה, לחסל את הנהגתו ולהשיג במידה רבה, גם אם עדיין לא מלאה, את היעד של החזרת תושבי הצפון אל בתיהם. אלמלא החשש שמלכודת הביפרים תיחשף, ייתכן ששיטת "המגננה ההתקפית" עם חילופי האש וההרס משני צידי הגבול הייתה נמשכת עוד זמן רב.
3.
ההססנות, החששנות והדחיינות של נתניהו בולטות במיוחד בימים אלו בחזית עזה. יש לו כעת חזית צפונית רגועה הרבה יותר, שר ביטחון לויאלי, רמטכ"ל ואלוף פיקוד דרום חדשים, וממשל אמריקני תומך ומאפשר שמספק לנו חימושים ולא כופה עלינו להזרים אספקה לאויב. האויב החמאסי מוכה, הנהגתו חוסלה כמעט לחלוטין, והאוכלוסייה העזתית מותשת ומיואשת. במקום לנצל את כל זה כדי לצאת למתקפה כוללת, להשתלט על עזה כולה ולסיים את המערכה בניצחון, נתניהו שוב מדשדש. גם כאשר צה"ל יוצא לאיזו פעולה התקפית חלקית בציר מורג, המטרה המוצהרת איננה למוטט סופית את האויב, אלא רק ללחוץ עליו להסכים לעוד סבב של עסקת חטופים. עסקה שבמסגרתה שוב תוכרז הפסקת אש, ישוחררו מאות רוצחים מסוכנים ותחודש האספקה לחמאס.
הלחץ הצבאי ועצירת האספקה החזירו את חמאס אל שולחן המשא ומתן על עסקה חלקית. אך כשנראה היה שהעסקה קרובה לסיכום החליט חמאס לדחות את הצעת ישראל, מתוך תקווה שאם ימשיך להחזיק מעמד, ממשלת ישראל תתקפל. יש לרוצחים המתועבים האלה סיבות טובות לחשוב שזה יקרה: הלחץ הפוליטי והציבורי בנושא גיוס החרדים, שמאיים לפרק את הקואליציה; מחאת עצומות "המילואימניקים" ששוב מאיימת לפגוע בצה"ל ולהכניס לשורותיו דמורליזציה עד כדי סרבנות גיוס; משפט נתניהו, שהזמן שהוא גוזל בעיתוי הזה מהווה פגיעה בביטחון הלאומי; מלחמת המאסף של רונן בר נגד פיטוריו, שמכניסה מתיחות הרסנית בין הממשלה לשב"כ ופוגעת גם היא בביטחון הלאומי; העימות הבלתי פוסק בין הממשלה למערכת המשפט, ומעל לכול, הלחץ מצד משפחות החטופים ומטה החטופים, שרוצחי חמאס יודעים ללבות אותו בלוחמה פסיכולוגית מתוחכמת.
4.
מדוע נתניהו ממשיך להתעכב ולדשדש גם עכשיו? שונאיו טוענים שהוא לא רוצה שהמלחמה תסתיים, כי המשכה מאפשר את המשך שלטונו, ובסיומה הוא יידרש ללכת. תומכיו גורסים שהוא מעוניין להמשיך לנסות ולמצות כל סיכוי לשחרר חטופים, כל עוד הדבר לא כרוך בהסכמה על סיום המלחמה.
אבל ייתכן שיש לדשדוש הזה סיבה יותר פרוזאית: נתניהו, כרגיל, מתקשה להיות החלטי. הוא מעדיף לצעוד בצעדים מינוריים מאשר לקבל החלטה דרמטית ונועזת ולסיים את המלחמה באבחת הסתערות עוצמתית, על אף החשש מהמחיר הכרוך בכך. אגב, זו לא חייבת להיות הסתערות שתעלה בקורבנות רבים, כמו בסבב הלחימה הקודם בעזה. בצפון מול חיזבאללה עשינו את זה במחיר הרבה יותר נמוך, עם הרבה אש מהאוויר. אבל נתניהו חייב להבין שאין לו זמן לדשדש, להתלבט ולהמשיך לדחות עוד ועוד. אף אחד לא יכול להבטיח שהתנאים האופטימליים העכשוויים יהיו כאן לנצח. להתמשכות המלחמה יש מחיר כלכלי כבד, וגם חיילי המילואים ומשפחותיהם משדרים אותות מצוקה. גם צמרת צה"ל, שמונתה על בסיס של מחויבות לניצחון, מתחילה לגלות סימנים מדאיגים של רפיון רוח ועלולה לחזור לסורה.
5.
העמדה שהציגו הרמטכ"ל זמיר והאלוף רסאן עליאן השבוע בישיבת הקבינט בעניין חידוש האספקה לעזתים היא אות אזהרה מדאיג במיוחד. כאילו לא למדנו כלום, בכירי צה"ל הציגו תוכנית שלא מציעה שום פתרון להשתלטות חמאס על האספקה ושימוש שלו בה כדי להתחזק, לשלוט באוכלוסייה ולמלא את קופתו.
בצלאל סמוטריץ', שמחויבותו הבלתי מתפשרת לניצחון במלחמה בולטת מעל לכל חבריו השרים, יצא בחריפות נגד התוכנית ההרסנית הזאת, שבמסגרתה צה"ל בידו האחת נלחם בחמאס ובידו השנייה מחזק את האויב ומעביר לו אספקה. אבל בניגוד למה שהצטייר בחלק מהדיווחים בתקשורת, סמוטריץ' לא היה הפעם לבד. שרים רבים הביעו התנגדות לתוכנית, ובכירי צה"ל נשלחו להכין שיעורי בית ולהציג תוכנית חלופית שבה האספקה מחולקת לא על ידי חמאס. צריך לקוות שהרמטכ"ל החדש זמיר יתעשת ויבין שלא יושג ניצחון ללא כיבוש מלא של הרצועה, הקמת ממשל צבאי, מניעת אספקה מחמאס וניתוק הקשר השלטוני שלו עם האוכלוסייה.
6.
בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק נאבקים כמעט לבדם על העמדה שדורשת להכריע ולהשמיד את חמאס, ומטילה וטו על כל עסקת חטופים שבמסגרתה שלטון חמאס בעזה יישמר. במלחמתם למען הניצחון המוחלט הם מתייצבים בקו האש של התקשורת ומטה החטופים, ומשלמים מחיר לא קל על עמדתם הלא פופוליסטית. נתניהו עלול להמשיך לדשדש כל עוד הוא לא מוכרח להחליט, ומה שיכול להכריח אותו להחליט זה לחץ פוליטי מצד חברי הקבינט מהציונות הדתית, שבלעדיהם לא תהיה לו קואליציה.
המאבק שלהם נעשה בשם בוחריהם, בשם הלוחמים, ובשם כל מי שדורש לסיים את המערכה הזאת בניצחון, והם ראויים לתמיכה על כך. גם אם יש כעס על שגם סמוטריץ' נכשל במינוי רב ראשי ציוני או חוסר הסכמה עם עמדתו ביחס לחרדים, צריך להבין שבנושא הקריטי של הניצחון במלחמה אין משענת אמינה, חזקה ומשפיעה בממשלה כמו סמוטריץ' וסטרוק וחבריהם. אבל כדי לעמוד מול הזרם העכור והמבולבל, לא די בכך שהצדק איתם. הם זקוקים גם לתמיכת הציבור.
לתגובות: eshilo777@gmail.com