זה סיפור שאם לא הייתי שומע אותו בעצמי מאמא של עדי היה קשה לי להאמין לו.
כשעדי ליאון יצא מכפר עזה ב-11.10.23 אחרי שלושה ימי קרבות רצופים, הוא התקשר להוריו ואמר: "ראיתי מראות שאף אדם בעולם לא אמור לראות".
ההורים של עדי החליטו לנסוע לעוטף לפגוש אותו. לפני שיצאו לנסיעה נורית, אמא של עדי, שאלה אותו אם הוא צריך משהו מהבית. הוא לא ביקש במבה וקולה. עדי ענה: "תשיגי לי סכין קומנדו".
לנורית המופתעת לא היה מושג איך משיגים סכין כזו באמצע הלילה. האדם היחיד שיכלה לחשוב עליו שמתאים לו להחזיק ברשותו סכין קומנדו היה אבא שלה, שנפטר שנה לפני שעדי נהרג. היא חשבה שמתאים לו שתהיה לו סכין כזו כי סבא של עדי היה ניצול שואה, ותמיד נהג לומר:
"אנחנו יודעים מה קורה לנו כשאין לנו צבא שיגן עלינו".
נורית ניסתה את מזלה וחיפשה ברכב הישן של אביה, ובאמת מצאה באחד התאים סכין קומנדו שהסתיר שם שנים. היא מסרה את הסכין לעדי בפגישה שלהם בעוטף, אחרי הקרבות של השבעה באוקטובר ולקראת הכניסה הקרקעית לעזה.
עדי שיפצר את הסכין לווסט, ונשא על גופו את הסכין של סבו במשך כל הלחימה בעזה, עד שנפל בקרב ב31.10.23 באסון הנמ"ר.
לפני שנכנס לעזה עדי מסר לסרס"פ שלו מחברת חומה שעל כריכתה כתב: "לקרוא לאחר מותי". כשהוריו קיבלו את המחברת, הם מצאו בה מכתב פרידה ארוך ומפורט שנגמר במילים:
"אני יוצא למלחמה הזאת בידיעה שאני לא בטוח חוזר, אבל אני מאמין בלב שלם במה שאני עושה. אין לנו ארץ אחרת ועכשיו תורי להגן עליה ולנקום את נקמתם של כל האזרחים והחיילים, התינוקות הזקנים וכל הנשים שהיו פשוט חסרי עונים מול התופת של חמאס. זה החינוך שנתנו לי הוריי. בזה אני מאמין. מקווה שתזכרו אותי".
שני דברים תפסו אותי פה. 'חסרי עונים', הטעות היחידה במכתב שהיא בעצם לא טעות אלא הברקה מצמררת, מעין טעות פרוידיאנית: הוא שמע אנשים זועקים לעזרה ללא מענה, חסרי עונים.
הדבר השני הוא שאחרי כל המילים הגדולות, במילים האחרונות של המכתב האחרון, מגיעה בקשה כל כך צנועה: "מקווה שתזכרו אותי". תִּקְוָה עֲדִינָה עַד מְאֹד.
שלוש המילים האלה לא נתנו לי מנוח. הן גרמו לי להצדיע ולענות לו בליבי: אחי, אנחנו על זה. ולהתחיל את אם אתם קוראים את המילים האלה.
אני כותב את הפוסט הזה כדי להבטיח, בשמי ואולי גם בשם אחרים: לא נשכח אותך עדי.
נזכור אותך ונספר גם לילדינו שפעם היה פה איש בן 20 שיצא אל התופת להגן עלינו, כשהוא סוחב על גופו את הסכין של סבו ניצול השואה, כשהוא סוחב בליבו הצעיר את כל הזעקות חסרות העונים ששמע בכפר עזה בשבעה באוקטובר, כשהוא מסתכל בעיניים למוות, לאפשרות שלא יחזור, ואומר: עכשיו תורי. מקווה שתזכרו אותי.
(כתב: שלמה קווס, אחד ממחברי הספר "אם אתם קוראים את המילים האלה")