לזכור את העתיד

בשנה זו ואשתקד, ימי הזיכרון הפכו משמעותיים עוד יותר בלבם של רבים בעם ישראל. הקרבה לאסון והטריות בכאב הנפש מעוררים באומה קשר עמוק ומחודש לימים הלאומיים.

לאורך ההיסטוריה כולה, ממד הזיכרון בעם ישראל הוא משמעותי ומושרש יותר מעמים רבים אחרים. בשונה מהיסטוריונים רבים אשר עסקו לאורך השנים בהיסטוריוגרפיה מתוך עניין אישי, בעם ישראל העיסוק ההיסטורי והזיכרון הלאומי מקבל מעמד וערך דתי.

מצוות רבות בתורה בנויות על הזיכרון. אם בעצם המצווה לזכור, כגון: "זכור את יום השבת לקדשו", ו"זכור את אשר עשה לך עמלק"; ואם בזיכרון העומד בבסיס מצוות רבות המהוות עדות וזכר ליציאת מצרים כחג הפסח.

עם זאת ובאופן אירוני ועצוב למדי, אנחנו העם בעל זיכרון קצר ביותר. פעם אחר פעם אנחנו מנסים רעיונות שכשלו בקול רעש גדול. עסקאות חטופים שהובילו לשפיכות דם איומה, נסיגות משטחי א"י לטובת הסכמים וקריאה לשלום ושקט עם הרעים שבאויבינו הן רק דוגמא קטנה לכך. הסבל שעבר על עמנו במהלך 3,800 שנות קיומו גרם לנו לרצות לשכוח. אילו הצער והאבל היו נשארים במלוא עוצמתם – לא היינו מסוגלים לחיות. על כן אנחנו נדרשים להחיות את הזיכרון באופן כפוי כמעט, גם כשהנפש מנסה לשכוח.

מטרת הזיכרון אינה כדי שנסבול ושנחווה את הצער הראשוני שוב ושוב. לזיכרון ישנו תפקיד חשוב בהגנה על האדם בראי העתיד. כך בגוף ובנפש וכך גם במישור הלאומי. כשהאדם זוכר את הכאב מהנפילה ברכיבה על אופניים, הוא נזהר יותר ברכיבה להבא. התעלמות מההיסטוריה, או לפחות מהמסקנות הנובעות ממנה, תוביל בהכרח לכישלונות צורבים בפעמים הבאות – במישור האישי ובמישור הלאומי כאחד.

אסור להתבלבל: אם ביום הזיכרון אנחנו מבכים את מתינו, מתייפחים על "יפי הבלורית והתואר", על זיו הנעורים ששקע בטרם עת, ובכך מסתפקים – אנחנו חוטאים לעצמנו, ויותר מכך, לקדושים שמתו. אם איננו לומדים מהעבר ומסיקים מהכישלונות שלנו את המסקנות לעתיד – אין כל טעם לימי זיכרון.

קצנו בטקסים ריקים מתוכן. מי שמקיים את "טקס" קריאת פרשת זכור אך אינו מסוגל לזכור את אשר עשה לנו עמלק – לא יוכל לזהות כשצאצאיו הרוחניים של עמלק מתכוננים לטבוח בנו. מי שאינו מסוגל לשים לב שהאנטישמיות פרחה במלא עוזה דווקא במקומות בהם ניסו היהודים להשתלב ככל יכולתם, להתנהג ככל הגויים שמסביבם עד כדי התבטלות לאומית ודתית – לא יוכל לראות שהאנטישמיות בת זמננו פורחת דווקא במעוזי ה"סובלנות" ו"קבלת האחר".

מנהג מקובל הוא לרחוץ את הידיים ביציאה מבית העלמין. אחד ההסברים למנהג זה, הוא מה שעושים זקני העדה על פי התורה בפרשת עגלה ערופה – רוחצים את ידיהם ואומרים "ידנו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". איננו חושדים בזקני העדה ברצח, אך בהחלט ייתכן שעיניהם היו צריכות לראות ולהסיק מסקנות.

הכותב הוא ראש המכון התורני בישיבת ההסדר 'אור וישועה' בחיפה