ערוץ 7 ומכון גשר למנהיגות, בשיתוף משרד התפוצות ומנהלת עמ"י, חברו יחד ליצירת סדרת הסרטונים "Share-יהודי", יוזמה שמטרתה לסייע לישראלים להתחבר לאחיהם בתפוצות.
השבוע, לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה הפגשנו בין אורלי ברנט, מנהלת חינוכית במרכז השואה ורצח העם בקייפטאון דרום אפריקה ושני לוריא פרחי, ראשת מדור פדגוגיה בבית הספר הבין לאומי להוראת השואה ביד ושם.
אורלי מתארת כיצד ציינו את יום השואה בדרום אפריקה. "יום השואה, הוא תאריך חשוב מאוד בלוח השנה של קייפטאון ושל הקהילה היהודית בדרום אפריקה. אנו מרגישים מאוד מאוחדים עם יהודים ברחבי העולם כאשר אנו מציינים את השואה, את יום השנה ה-82 למרד גטו ורשה ו-80 שנים לסיום מלחמת העולם השנייה ושחרור המחנות בפולין, אירופה וגרמניה.
בשנים קודמות, חיברנו בין יום השואה לתאריכים חשובים נוספים. אנחנו בדרך כלל מתחברים לניצולים החיים שלנו בקהילה היהודית בדרום אפריקה", היא מוסיפה.
שני מציינת שמעבר לטקסים יש פעילויות חינוכיות רבות שמטרתן הנחלת זיכרון השואה עם מבט קדימה. "אני חושבת שיום השואה הזה הוא בעיקר פלטפורמה כדי לייצר דיונים משמעותיים על השואה. זה לא שאנחנו מציגים משהו חדש. כל מי שגדל כאן בישראל, וזה נכון לכל יהודי בעולם, כולם יודעים על השואה. השאלה היא מתי יש לנו הזדמנות לעצור את חיי השגרה שלנו ולהקדיש מחשבה עמוקה יותר או לקיים שיחת עומק ודיון על משמעות השואה עבורנו היום - מעבר לזיכרון העבר.
בדיוק חגגנו את פסח וכולנו עסוקים בזהות היהודית שמבוססת על הנצחה וזיכרון. זיכרון זה בעצם ליצור חיבור משמעותי בין העבר, ההווה והעתיד. סביב יום השואה יש הזדמנות, כי אנשים מביעים עניין, וזו הזדמנות לדון במשמעות השואה. מעבר לטקסים הצבא מגיע ליד ושם, בתי ספר, מחנכים, ויש בקשה לכלים וחומרים חינוכיים כדי לנהל דיונים משמעותיים עם התלמידים".
לדבריה, בכל שנה, יש ניסיון להביא זווית חדשה או נושא חדש שרלוונטי באותה תקופה. "השנה אנחנו מדברים על חזרה לחיים. איך אנשים חוזרים לחיות אחרי השואה? הם בונים את עצמם מחדש. אנחנו לוקחים את זה כמובן מאליו במובן מסוים. השואה הסתיימה ואנשים שוחררו ואז הם חוזרים לחיים - אבל זה בכלל לא מובן מאליו. לאנשים האלה היה את הכוח הפנימי שלהם, מעבר לכוח הפיזי, לחיות.
אנחנו מתמקדים ביד ושם באור שבחושך. אז כשאנחנו מדברים על האור שבחושך, אנחנו לא אומרים שהשואה הייתה רק איזה קושי קטן, כי היה שם הרבה חושך. אבל אותם ניצוצות של אור שאנחנו מוצאים בשיח על השואה, מביאים הרבה משמעות. הנצחה זה לא רק להיות עצוב. הנצחה וזיכרון זה להסתכל קדימה ולהגיד, מה אני לוקח מהעבר ומביא להווה שלי כדי לבנות עתיד טוב יותר עבורנו כאומה עכשיו".
אורלי מתייחסת לשינויים בדרך הנחלת השואה בעידן הדיגיטלי. "אחד האתגרים הבולטים בחינוך לשואה הוא העובדה שאנחנו פחות ופחות מסוגלים לפגוש ניצולים באופן אישי, שיספרו לנו את העדות שלהם ממקור ראשון. זה מקשה על הלומדים להתחבר להיסטוריה. כאן בדרום אפריקה, עבור הרבה מהתלמידים שלנו זו היסטוריה עתיקה. הם מתקשים להאמין שיש אנשים מהתקופה הזו שעדיין חיים. כשאנחנו אומרים להם שיש אנשים חיים מאז - הם די בהלם. הם רואים בזה משהו שקרה ביבשת אחרת, לאנשים שונים מהם, שנראים אחרת, שמדברים אחרת, שיש להם דת אחרת. לפעמים זה חיבור שקשה מאוד ליצור.
תוכנית הלימודים הלאומית של דרום אפריקה ממוקדת בהיסטוריה של אפריקה ודרום אפריקה. אז השאלה היא לעתים קרובות, 'למה אנחנו צריכים ללמוד על השואה'. אנחנו שמחים שהשואה היא כן חלק מתכנית הלימודים החובה בדרום אפריקה, בעיקר עבור תלמידי כיתה ט' שלנו. זה מאפשר לנו במרכז השואה ורצח העם בקייפטאון לארח קבוצות מבתי ספר על בסיס כמעט יומיומי, רובן אינן יהודיות. יש לנו גם ביקורים של בתי ספר יהודיים בקייפטאון. אנחנו זוכים להזדמנות לחנך את התלמידים גם מעבר לקהילה היהודית ואני רואה בזה זכות גדולה".
בדרום אפריקה נוסף עוד פן ללימודי השואה. "אנחנו מלמדים אותם לא רק על מה שקרה במהלך השואה אלא גם מי הם היהודים שהיו שם לפני שהפכו לקורבנות. אני יודעת שגם ביד ושם יש דגש על החיים היהודיים לפני השואה והבנייה מחדש לאחר השואה. אחד הדברים שאנחנו עושים בדרום אפריקה, הוא שילוב העבר האפל, המאתגר והקשה שלנו - ההיסטוריה של האפרטהייד משטר גזעני של כמעט 50 שנה שהסתיים ב-1994. לפעמים אנחנו משתמשים בשואה כזויית ראייה כדי לדבר על איך המדינה שלנו סבלה מאפליה וגזענות, ואיך זה היה כל כך מסית נגד אנשים מסוימים במדינה וכיצד לא טיפלו בגזענות.
כמובן שאלו שני אירועים שונים בהיסטוריה ואנחנו אף פעם לא משווים. אבל לפעמים זה עוזר לתלמידים שלנו להבין שהם חיים היום בצל ובמורשת של מדינה גזענית - ואיך גם הם הושפעו מגזענות - וגם הם צריכים לעבוד על הדרך לבנות את החברה שהיו רוצים להיות חלק ממנה בעתיד, איזה סוג של התנהגות הם ירצו לראות בחברה הזו, איזה סוג של אומה הם רוצים להיות מבחינת סובלנות וכבוד למורשת של האחר ואיך הם היו רוצים להביא לשיח מכבד שמקדם אחדות".
שני נשאלת לגבי ההשוואה בין השבעה באוקטובר לשואה וחושבת שברור שמדובר בשני אירועים שונים לגמרי - שאולי ניתן ללמוד מהם לקחים דומים. "השבעה באוקטובר מעורר את זיכרון השואה. לאירועים רבים שהתרחשו, יש דמיון לסצנות מהשואה, להיבטים של השואה. למרות זאת - זה שונה מאוד. העובדה שמשהו מעורר זיכרון והבנה - זה לא אומר שזה אותו דבר. ההבדלים לא הופכים את השבעה באוקטובר לאירוע פחות מחריד ומשמעותי. השואה הייתה מחרידה והיו עוד אירועים מחרידים במהלך ההיסטוריה שלנו.
אנשים באופן אישי מרגישים שזה 'מדליק' אצלם זיכרון מסוים, שזה פשוט בלתי מתקבל על הדעת, עובדה כמו אמא שנאלצה להסתתר בעליית גג. זה אכן בלתי נסבל שאירוע כזה יכול להתרחש בעולם של היום, אבל זה לא אותו דבר כמו השואה. יש את הגודל של השואה, ההיקף, משך הזמן, העובדה שלא הייתה לנו מדינה, העובדה שלא היה לנו צבא, יש כל כך הרבה הבדלים עצומים - שזה לא יכול להיות אותו דבר. השיקום והבנייה מחדש שלנו אחרי השבעה באוקטובר זה לא אותו דבר כמו שהיה אחרי השואה. אבל הרעיון שאחרי אירוע טרגי כזה, לאנשים היה את הכוח הפנימי והרצון וההבנה והרצון להיות חלק מהעם הזה, זה משהו משמעותי שאפשר לקחת גם להתמודדות שיש לנו היום", היא מדגישה.
"אחד הדברים שנהגתי להדגיש בפני מחנכים מהתפוצות ביד ושם היה זה שאם הזהות היהודית שלנו תהיה מבוססת רק על כמה מזעזעת הייתה השואה ועל כך שאנחנו חלק מדור שהיה רדוף בשואה, זה לא מקדם חיבור חיובי לזהות יהודית. אבל אם אני אומרת שאני חלק מאומה, אני חוליה בשרשרת של דורות שבה אנשים היו מחויבים לזהותם, אפילו בזמנים האפלים ביותר אנשים רצו להיות יהודים, הם גילו בתוכם כוח פנימי והיו גאים ביהדותם, יש לכך משמעות חיובית. כזו שאתה אומר 'אני רוצה להיות מחובר לעם הזה'. חינוך צריך לבוא מתוך השקפה חיובית על העולם ועל הזהות שלך. את זה צריך לקדם ולחזק", מציינת שני.
היא מתייחסת גם כן לחינוך לשואה בעידן הנוכחי. "הבינה המלאכותית בהחלט מייצרת לנו אתגר גדול. זה כלי נפלא, אבל מצד שני, משתמשים בזה הרבה כדי לעוות את זיכרון השואה, לקדם תפיסות שגויות על השואה.
בנוסף, הולך להיות קשה מאוד עבור רבים מאיתנו לפגוש בשנים הקרובות מישהו שבאמת היה עד לאירועים, וזוכר אותם כפי שהיו, ולא היה תינוק אז או שמע ממישהו אחר. שמעתי היום מישהו אומר שהאתגר הגדול יהיה כשאף אחד לא יוכל לומר “פגשתי מישהו שהיה שם”, כלומר כבר לא יהיו ילדים ונכדים של אנשים שהיו שם, ואז הפערים יהיה אפילו גדולים יותר מהיום.
אורלי מסיימת בהתייחסות לשאלה מה נכון לעשות כיום כדי לחזק את הקשר בין ישראל ליהודי התפוצות. "זו שאלה ממש טובה, ואני חושבת שהתשובות מתפתחות עם הזמן. ישראל תמיד מילאה תפקיד מאוד משמעותי עבור יהדות דרום אפריקה. הציונות הייתה נדבך מרכזי בכל כך הרבה מתנועות הנוער שלנו, במרכזים הקהילתיים שלנו, בבתי הכנסת שלנו ובבתי הספר היהודיים שלנו. אנחנו לומדים על ישראל, על התרבות הישראלית, על ההיסטוריה היהודית, ואפילו על ההיסטוריה המקראית מגיל צעיר מאוד. אנחנו לומדים עברית, לומדים את השירים, וכולנו מרגישים מאוד מחוברים למדינת ישראל, למרות שחלקנו מעולם לא היינו שם.
הייתה לי הזכות לחיות בישראל, והופתעתי לגלות, שישראלים לא יודעים הרבה על הקהילות שלנו, כי זה לא חלק מהחינוך היהודי שלהם ללמוד על קהילות בתפוצות. יש כמובן גם קשר מבחינת ישראלים שעברו לדרום אפריקה ודרום אפריקאים שעברו לישראל, עשו עלייה ותורמים לצמיחת הארץ. אני חושבת שיש הרבה על מה לדבר וסביב מה להתחבר. חשוב שגם בזמנים מאוד קשים אלה, ישראלים ידעו שהם נתמכים על ידי קהילות יהודיות ברחבי העולם", היא מסכמת.