בשנה וחצי האחרונות עצרתי את חיי האישיים. כמו מאות אלפי לוחמים אחרים, השארתי משפחה, עבודה, שגרה - ויצאתי למלחמה. לא מלחמה של בחירה.
מלחמה שנכפתה עלינו באכזריות במתקפת ה-7 באוקטובר, כשחמאס - ארגון נאצי לכל דבר - קם עלינו להשמיד. גם היום, הוא עדיין מחזיק 59 מאחינו ואחיותינו כבני ערובה.
במהלך מאות ימי לחימה - למעלה מ-300 ימים עבורי - סיכנתי את חיי בכל יום מחדש, מתוך תחושת שליחות עמוקה. לא מתוך "תאוות נקם", אלא מתוך אמונה אחת פשוטה: לעולם לא עוד זה אנחנו. ועכשיו תורנו לעמוד על המשמר. אנחנו שם כדי להגן. כדי לשחרר. כדי לוודא שלילדים שלנו יהיה עתיד וכדי להחזיר את האחים שלנו הביתה.
דווקא לכן, האמירה של ראש עיריית הוד השרון, אמיר כוכבי, לפיה אנחנו מבצעים זוועות - פוגעת בלב. לא רק כי היא לא נכונה, אלא כי היא מביעה בלבול מוסרי עמוק. זו לא ביקורת פוליטית - זו סכין בגב. בגב של החברים שלי. בגב של אלו שלא יחזרו הביתה.
ימים ספורים לפני שעם ישראל יתייחד עם זכר הנופלים, אני קורא לכוכבי לחזור בו. להתנצל. לא בפניי - אלא בפני המשפחות השכולות, בפני הלוחמים שעדיין נלחמים, ובפני עם שלם שמבין את ההבדל בין מוסריות לבין חולשה.
אנחנו נמשיך להילחם. כי אין לנו ארץ אחרת. אבל ראוי שגם מי שנמצא בעורף יזכור את המחיר, את הלב, ואת מי שמוכן לשלם אותו.