מתוך אהבה ותחושת אחריות

ביום הזכרון לשואה ולגבורה הקדשתי מזמני לספר ולהעביר הלאה, לדור הצעיר, את סיפורה המופלא של סבתי, המשוררת מלכה נשר ז"ל, שאני קרויה על שמה.

סיפור על התבוננות ותבונה, על תושיה ואומץ, על עקשנות ודבקות במטרה, על אמונה ואחריות, על כושר שכנוע והליכה נגד הזרם, ועל יכולת לקבל הכרעות בדילמות קשות וקורעות לב. סיפור על אשה שהיו לה כל אלה, ובזכותם ובאמצעותם הצליחה להציל את כל משפחתה, ועוד יהודים נוספים, מצפורני הצורר הנאצי.

סבתי ז"ל מעולם לא ידעה שהיא כזאת. היא לא היתה אשת-מעשה, ודאי לא היתה אשה חזקה. אדרבא: חלשה מאד היתה בגופה, ועדינה מאד בנשמתה – משוררת היתה, במלוא מובן המילה. אשה מלאה תפילה וקרבת-ה', אשת רוח ותרבות, גם תרבות יהודית וגם עולמית. הסיפור על ליל הסדר האחרון בביתם בעיירה קאלוצ'ה ממחיש אולי את השילוב המדהים באישיותה, בין אמונה יהודית ובין השכלה תרבותית רחבה. וכך סיפרה לי אמי על אותו ליל סדר נורא:

"בערב פסח קיבלנו הודעה ששלושה קצינים גרמנים יגיעו להתגורר בביתנו, ועלינו לפנות עבורם את הסלון והמטבח. אמא, שכבר הכשירה הכל לפסח, התחננה בפני הנאצים שלא יגעו במטבח כלל, והציעה שתתן להם חדר אחר שבו יוכלו לבשל. למרבה הפלא, הם נענו לבקשתה. אחד הקצינים שעשה בביתנו "סיור מקדים" מצא על שלחן הכתיבה שלה את כתבי גתה, המשורר הגרמני, שאמא בדיוק עסקה בתרגום שיריו. הנאצי, שהופתע מרמת ההשכלה של היהודיה שלפניו, והוחמא מהעובדה שהיא עוסקת בשירה גרמנית, הסכים להשאיר לה את המטבח. את ליל הסדר" – הוסיפה וסיפרה לי אמא – "עשינו בחדר הילדים, בזמן שהקצינים הנאצים שותים ומתהוללים בסלון שלנו."

לא רק בתרגום שירי גתה עסקה סבתי באותם ימים, אלא גם בתרגום משמעות הגזרות וחוקי-הגזע שהחלו להתפרסם בהונגריה בזה אחר זה. הסדר המדויק של הגזרות תאם לחלוטין את סיפוריה של צלינה, הפליטה היהודיה מפולין שהתארחה בביתם, רק שהקצב היה מהיר בהרבה: תהליכים שבפולין ארכו חודשים – בהונגריה קודמו תוך ימים ספורים. לגרמנים אצה הדרך להספיק להשמיד את מאות אלפי יהודי הונגריה לפני תום המלחמה, אבל גם כשאצה להם הדרך, הם עדין שמרו על הסדר הגרמני הפדנטי, וסבתא התבוננה, ניתחה, והגיעה למסקנה שחייבים לברוח, ומהר, לפני תחילת מאי, לפני שיכנס לתוקפו הצו הגוזר על היהודים להיכנס לגטו. כי מהגטו כבר אי אפשר יהיה לצאת, אלא ברכבות הארורות.

אני גדלתי על דמותה של צלינה, הפליטה היהודיה שבזכות ההאזנה לסיפוריה הבינה סבתי מה משמעות הגזרות הנאציות, ומה אורב ליהודים אם יבצעו אותן. גדלתי גם על סיפור הויכוח הקשה בין סבתי לסבי, בשאלה הגורלית: האם לזייף תעודות כדי להצליח לברוח. מוזר ובלתי נתפס, אבל סבא שלי ז"ל, יהודי חכם, אחראי ורציונאלי, סרב לבקשת אשתו האהובה: "אני אדם הגון, ואדם הגון לא מזייף תעודות" – אמר באפריל 1944, בזמן שמיליוני יהודים מכל רחבי אירופה כבר נספו במחנות ההשמדה. בהונגריה של אותם ימים, סבא לא היה מוזר. אופן חשיבתו והתנהלותו היו הנורמה. סבתא היא שהיתה מוזרה בקריאת-המציאות שלה, בדרישתה התקיפה, בעקשנותה, בדמעותיה ובתחנוניה ובמאבק שניהלה מול בעלה אהוב-נפשה, עד שנכנע, והלך להשיג תעודות מזויפות. בזכות הנצחון הזה של סבתא אני חיה היום.

משפחתה של אמי הספיקה לברוח לבודפשט בירת הונגריה לפני תחילת מאי. בין ה 15 למאי ל 9 ביולי 1944, בתוך פחות מחודשיים, הובלו כל יהודי ערי השדה של הונגריה, 465 אלף איש, אל מחנות המוות. נותרו יהודי בודפשט בלבד, וביניהם גם משפחתנו. את הלקח הזה, על החובה לקרוא נכונה את המציאות, לקבל החלטות נכונות, להאבק עליהן בנחישות, ולבצע אותן בזמן ולא מאוחר מידי – את הלקח הזה אני נושאת אתי משחר ילדותי, לא רק בראש, גם בלב, ובעורקים.

מלבד משפחתה הקרובה, זכתה סבתי להציל עוד יהודים, אותם ארחה בדירה הקטנטנה ששכרו בבודפשט. היו אלה בני משפחה, מכרים, או יהודים לא מוכרים שצלינה שלחה אליהם. סבתי ארחה את כולם, למרות הסכנה, הצפיפות, והמחסור במזון. את כולם חוץ מאחד – לצי. לצי היה קרוב משפחה רחוק, שנראה יותר מידי יהודי, והתנהג באופן יותר מידי פרובוקטיבי ומעורר תשומת לב. סבתא ידעה, שנוכחותו בדירה תסכן מאד את כל השאר, ולאחר התלבטות בדילמה קורעת-הלב, החליטה לא לאפשר לו להישאר. לצי יצא, ומעולם לא חזר. וסבתא, שידעה שקיבלה את ההחלטה התבונית הנכונה, התייסרה בהחלטה זו כל חייה. במחזה שכתבה, תיארה את המשפט המתנהל נגדה בבית דין של מעלה, בשל אותו סירוב:

אומר הקטגור: הם לא קלטו בביתם בתקופת השואה איש צעיר, נרדף

שואל השופט: לביתם? אם כן, מדוע כתב האישום הוא רק נגדה?

משיב הקטגור: משום שהיה בה הכח לשכנע את שאר האנשים ולא עשתה כן

שוב שואל השופט: ובעלה?

ומשיב הקטגור: הוא נתן הסכמתו בכל הפעמים שבהן היא החליטה לקלוט פליטים לביתם.

ושואל שוב השופט: ובכן, הנאשמת גם הצילה אנשים ולא רק סירבה?

ומשיב הפעם הסנגור: היא הצילה 14 נפשות, בעת שהם בעצמם נרדפו ומזונם היה דל ביותר

שואל השופט: מדוע סרבה הנאשמת לקבל לביתם את הפליט?

ומשיב הסנגור: היא עשתה את כל פעולותיה מתוך שיקול דעת... היא לא מצאה פתרון לאיש צעיר זה בלי לסכן את כל האחרים... במקרים כאלה משפחות שלמות נרצחו במקום.

ואז נקראת ה"נאשמת" עצמה להסביר לשופט את החלטתה. ונשאלת: למה סירבת לקלוט את האיש הנרדף?

"מתוך אהבה ותחושת אחריות לגבי אלה שנמלטו אלינו בזמן השואה" – היא משיבה.

גם את הסיפור הקשה והמייסר הזה אני נושאת עמי כל חיי, כביכול קיבלתי אותו בירושה מסבתי, שזכיתי להיקרא על שמה. את הקושי העצום של הכרעה בדילמות של חיים ומוות, ואת יסורי הנפש שמלווים את מקבל-ההחלטה לאורך זמן, ואת החובה לקחת אחריות ולהכריע בכל זאת, באופן תבוני וערכי, עם כל הקושי.

"שירת ניסן" – זה השם שנתנה סבתא מלכה לשיר-תפילה מופלא שכתבה לאחר שעלתה ארצה ומצאה עצמה נפעמת מול דור התקומה, דור הצברים שצמח כאן והיה שונה כל כך במנטליות שלו מהיהודים שהכירה קודם לכן, בגלות בכלל ובשואה בפרט. בשיר המרגש הזה מתפללת סבתי לקב"ה, שיזכה אותה להיות חלק מדור התקומה הנלחם על ארצו ובונה בה את ביתו, למרות שהיא באה משם, מהגלות. הדמות התנ"כית אליה בחרה להידמות היא דמותו של כלב בן יפונה, שהיה גם מיוצאי מצרים, וגם מכובשי הארץ. והמילים בהן בחרה לשיר התפילה הזה הן לא פחות ממדהימות:

"על חברון נחלתי תקים, כמו לבן יפונה,בין עולים וכובשי ענקים, אף בתך תמונה" – ביקשה סבתא מלכה נשר מריבונו של עולם, ולא תארה לעצמה, שנכדתה הקרויה על שמה אכן תקים נחלה בחברון.

"וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל-איתמר בניו הנותרים" – רש"י מתעכב על המילה "הנותרים" וכותב: "הנותרים – מן המיתה. מלמד, שאף עליהם נקנסה מיתה על עוון העגל. הוא שנאמר: "ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו", ואין "השמדה" אלא כילוי בנים, שנאמר "ואשמיד פריו ממעל", ותפילתו של משה ביטלה מחצה, שנאמר: "ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא". – כשם שההשמדה היא כילוי בנים, כך ההצלה מן ההשמדה היא קיומם של הבנים, שממש כמו פירות העץ, ממשיכים את דרכם של האבות גם לאחר שנים ודורות. סבתי ז"ל ניצלה והצילה את משפחתה מההשמדה הנאצית. ואני, אני הפרי שזכה להיוולד, לפרוח ולצמוח מההצלה הזו, נושאת עמי את זכרה ואת המשך דרכה כחלק בלתי-נפרד ממני, גם בחיי הפרטיים, גם בדרכי הציבורית. יהי זכרה ברוך, ותהי דרכה נר לרגלי תמיד.